רשומות
מה הוא היה אמור לעשות עם המילואים האלו עכשיו? הזימון לא יכל להגיע במועד פחות נוח. השידוך שלו היה כבר בשלבים מתקדמים, וכולם קיוו שלא יגלו את המיגרנות שלו והדכאונות שהיה שוקע אליהם מדי פעם.
גם בעבודה הצדדית שהצליח להחזיק כאברך,כמתרגם מסמכים, הלך לא רע. ברוך השם, הצליח להרוויח כמה פרוטות פה ושם.
בטרמפ לערבה ביום ראשון בבוקר, עצר לרגע לחשוב כמה כיף יכל להיות אם היו עוצרים לטבילה קצרה בים המלח. ואז נזכר שיש חיילת נוספת ברכב, וגם ככה עדיף היה לו לא לחשוב על שטויות שכאלו.
לפעמים, הוא ידע, כשהיה חושב על העולם יותר מדי לעומק, ככה בין פסוק לפסוק (שמלמל כבר בהיסח הדעת), היתה מתחילה לגרד בו תחושה לא נעימה, שאם הטייס האוטומטי יכבה, המטוס עלול להתרסק.
שבוע לתוך הקו, בו שירת ביחידת אנו״ח- ״איתור נפגעים וחללים״, הודיעה לו חנה השדכנית הזקנה, שהכלה המיועדת החליטה לסגת מהשידוך. מסתבר שהם העדיפו למצוא חתן צעיר יותר, והוא כבר עבר מזמן את גיל 30. הוא הרגיש כמו סחורה פגומה. ולא שהיא היתה כזו מציאה גדולה.
היה זה נסיון רביעי במספר שכשל בתוך שנה. טעם מתכתי עלה לו בפה, והאכזבה בכל זאת השתקעה בפינה הימנית התחתונה של בטנו.
בסופ״ש השני כשהוא חזר לביתו, חיכתה לו הודעה במשיבון, לפיה בגלל חוסר זמינותו, וטיב הפעילות שבה עסק באותם ימים, לא יוכלו להמשיך להחזיק אותו בעבודתו.
הוא חש את גל קהות החושים מתקדם לכיוונו כמו צונמי.
כשחזר למוצב ביום שני, כבר לא הרגיש יותר כלום. כל שמירה היה יושב שעות על גבי שעות עם עצמו, ובמקום להשגיח ולהביט החוצה, היה מתבונן פנימה, הופך כל פינה, מרים כל אבן, ולא מוצא דבר.
הוא לא הבין מה קורה איתו, למה כל מה שהכניס לפה היה תפל, הוא הרגיש כאילו הוא בולע אדמה. לא הבין למה כולם מסתכלים עליו מוזר. למרות שהיה שתקן ושמר את עצמו לעצמו, הרגיש שכולם רואים את הכישלונות שלו תלויים על הצווארון של מדיו, והוא ידע שהוא מתהדק מרגע לרגע.
הוא תהה למה הרגיש לפתע טעם של דם בפיו. אבל כאב הראש שתקף אותו הפיל אותו לתוך תהום עמוקה, ובעודו צולל הוא הרגיש משום מה, הקלה כלשהי.
אולי כי ידע שאין עוד קרקעית לתהום הזו.
בבוקר התעוררתי מוקדם מהנחוץ. התלבשתי, פילחתי שוקו מהמטבח, ונכנסתי לחמ״ל. עשר דקות אחר כך, הטלפון צלצל. משהו באופן שבו הוא צרם גרם לי לזוז קצת באי נוחות בכסא.
מצאו אותו חבריי לפלוגה. בתוך תא השירותים האמצעי. הרובה היה מונח על ברכיו.
לא היו בטוחים שזה הוא, כי החור שהותיר הקליע השחית את פניו לבלי היכר.
הוא היה בחור ביישן, ואף אחד לא ממש הכיר אותו, ובעצם, איש לא הצליח להזכר בשמו.
בעודי מחייגת למד״א חשבתי על האירוניה שבדבר. איך לא הצליחו לאתר את אותו נפגע שהפך לחלל?
 |
| *מבוסס על סיפור אמיתי. |
