"מוסיקאי"

אחרי שהחל המאבק של האולפנים וחדרי החזרות נגד העלאת הארנונה, ואחרי שאמא שאלה אותי אם ויתרתי על כל דרך הגונה להרוויח בחיי כי אני רוצה להיות כמו מדונה (אכזבה שכמוני, היא תמיד חלמה שאלמד רוקחות...) הגעתי למסקנה שאנשים פשוט לא מבינים מה זה להיות מוסיקאי. 

ציוד בעשרות אלפי שקלים. חיי מוסיקאי.

להיות מוסיקאי זה להקצות שעתיים ביום (ולפעמים גם 7) בשביל להתאמן,

לעשות תרגילים רפטטיביים, טכניים, לחפש דרכים לאתגר את הראש והידיים כל פעם מחדש, לנגן, לחקור, וללמוד שירים. הרבה שירים, ומכל הסגנונות. כי אתה חייב להיות מומחה. חובבנים יש בכל מקום. 

להיות מוסיקאי זה לסיים את העבודה הרגילה שאתה חייב לעבוד בה, לעשות הפסקה קצרה להתאוששות ולהתיישב לנגן או לצאת לחזרה עם 10 קילו ציוד על הגב, שתימשך עד 1 בלילה, ובטח גם תעלה לך לא מעט. אצלנו אין שעות עבודה מסודרות, ימי מחלה, פנסיה, ביטוח, ואם אין לך ראש כלכלי על הכתפיים, אז אתה בכלל בבעיה. 

להיות מוסיקאי זה להשקיע הון עתק בציוד, וכשהמצב הכספי לא מזהיר (ואני חושבת שמוסיקאים עשירים בארץ אפשר לספור על שתי ידיים) זה אומר לבחור להשקיע בקניית ציוד שעולה אלפי ועשרות אלפי שקלים, ובטיפול ותחזוקת כלי הנגינה ולא לקנות שמלה או נעליים חדשות. וזה להיסחב עם כל הציוד הזה לכל מקום שבו בסך הכל רצית לנגן. 

להיות מוסיקאי זה לימוד עצמי בלתי פוסק, ואם אתה גם רוצה ליצור מוסיקה, זה אומר לדעת להתמחות בתוכנות יצירת מוסיקה במחשב, ובעצם להתמחות במחשבים בכלל (ובדרך כלל זה גם אומר לקנות גם ציוד מחשבים והקלטה). זה לחקור את הצדדים הטכניים והאלקטרונים של האפקטים והגיטרה בלי סוף, ולהישאר תמיד מעודכן על מה שמתחדש בתחום.

להיות מוסיקאי זה להבין שכסף לעולם לא יוכל לעמוד בעדיפות ראשונה, כי בשביל להרוויח צריך לפחות בהתחלה לצבור הרבה ניסיון בחינם, ובעיקר צריך הרבה מזל. זה אומר שאתה לרוב תרוויח הכי מעט בין כל חבריך, ותמיד תחפש עבודה, בלי לדעת אם החודש תהיה כזאת או לא. 

ואם המוסיקאי גם יוצר, זה אומר גם להוציא הון עתק רק בשביל להקליט אלבום, אבל הרבה לפני שמגיעים לשם, זה לשבור את הראש יומיום, איך להוציא מעצמך את מה שמסתובב לך בראש? ולהלקות את עצמך קצת בכל יום שבו אתה מוותר או מתייאש ולא מצליח לכתוב את עצמך. וזה לאסוף את כל הכוחות הנפשיים כדי להתמודד עם זה כל יום מחדש. 

להיות מוסיקאי זה להפוך לגרפיקאי, יזם, טלפן, מפיק, לאיש פרסום ויח״צ, לנדנד לכל מי שרק מוכן לשמוע, ולהתמודד על בסיס יומיומי עם דחיות ועם העובדה שאנשים פשוט לא מבינים עד כמה זה חשוב ומהותי להגיע להופעות, לקנות דיסקים, לחלוק את המוסיקה עם חברים, ובעיקר לתמוך.
אנשים לא תמיד מבינים כמה זה קשה ומפחיד להציב בפני עצמך מטרה שהיא בגדר חלום, ודורשת ממך להשקיע כל טיפת אנרגיה, כסף וזמן בניסיון להגשימו, ובו בזמן להיות מוקף באנשים רבים שהלכו בדרך הזאת וכשלו. 

דרך חיים.

אבל יחד עם כל זה, ומצד שני, להיות מוסיקאי זה ליצור, לחשוב על משהו בראש, ליישם אותו בידיים, וליהנות ממנו באוזניים. והכי חשוב- להסב הנאה לאוזניהם של אחרים. זה להרוויח משהו מפרי ידיך.

זה לעבוד ממש קשה כדי להכין מופעים, ואז לבצע אותם מול 30 אנשים אבל להרגיש כאילו כבשת את קיסריה. זה להכנס לפרויקטים, להיקשר רגשית, לסיים אותם, ולהמשיך הלאה בלי להתחרט או להסתכל אחורה אבל טיפה עשיר יותר, בלב, בניסיון, ובעיקר בחוויות (ואם גם הרווחת מזה כמה שקלים, בכלל טוב). מעל לכל, זה לפגוש אנשים, לנגן איתם, ליצור איתם, להתחבר איתם כמו שאף אחד מחוץ לתחום הזה לא יכול.
זאת דרך חיים.

ואתה לא בוחר אותה. היא בוחרת אותך.  

אני אולי בורג קטן במערכת, ואולי את גזירות הארנונה לאולפנים ולחדרי החזרות לא יהיה בכוחי לשנות, אבל אני בהחלט יכולה לבקש מכל מי שקורא את השורות האלה, ולא התייאש עדיין -

תתמכו. תבואו להופעות. תקנו דיסקים. תספרו לחברים.

וכן, תזרקו כמה שקלים לנגני הרחוב שאתם נתקלים בהם. הם מרוויחים את הכסף שלהם בכבוד, וזכאים לכל פרוטה ממנו. ואולי, אם אתם לא ממהרים, אולי תעמדו רגע ותקשיבו.

תשקיעו טיפה, כדי שנוכל גם אנחנו להתפרנס בכבוד. אולי ככה נוכל להרשות לעצמנו חזרה שבועית של 3 שעות ב-450 ש״ח, ואם נרוויח מספיק אז אולי גם איזו בירה קטנה ב-40 ש״ח... אבל בכל מקרה על הקלטות בכלל אין מה לדבר, לפחות עד שלא אמצא קונה לכלייה השנייה שלי.

זה מה שאנשים רואים בסוף. 5% מסך העבודה כולה.
מתוך הופעה של XO בתמונע.
צילום- עמרי שרון.