מילואים מהסוג השלישי.

מילואים פרק א׳-

ים המלח באוגוסט.
3 בבוקר. מגורי בנות. 

תמיד מוצב בשום מקום. אבל תמיד יפה.

קול גברי עמוק מטלטל אותי מתוך שינה, ולא בדיוק באופן שבו הייתי מצפה לאור הנסיבות.
- ״רינה, קומי!! את חייבת לקום מיד, הם צריכים אותך בחמ״ל דחווווף!״
- ״מה, מה קרה? מי מת? מה השעה בכלל?״
- ״יורים על הסיור שלנו! את חייבת לבוא!״

שתיקה.
אנחה.

- ״הם לא יורים על הסיור שלנו. אנחנו בגבול עם ירדן, לא לבנון. בוא נעשה הסכם- תחזור לשם, ותגיד להם שעד שמישהו לא מזהה חוליית מחבלים במו עיניו, שאף אחד לא יטריד אותי. ואם כן, אז לפחות תביאו שוקו מהמטבח. מוסכם?״

גמגום קצר, ואני שומעת צעדים מתרחקים בזמן שאני שוקעת בחזרה בחלומות טרופים על מספרי ברזל וגומיות בנעליים.

בבוקר הסתבר שהחיילים שסיירו בחממות הקיבוץ השכן שמעו בום. ועוד בום. בעצם מספר בומים במרווחים קצובים, ונבהלו עד כדי ריקון 3 מחסניות על מקור הרשע. אפשר להירגע, תותח החזירים שהותקן בחממות יום קודם לכן על ידי החקלאים (ששכחו ליידע אותנו) כבר לא יטיל מורא על אף ציפור או חזרזיר סקרן. למעשה, אפשר להפוך אותו למסננת. המשימה הושלמה. התרגשתי לשמוע שכלל הסגל הפיקודי הבכיר של הגדוד והנפה הטריח את עצמו והגיע ב-3 בבוקר בעיניים טרוטות ומבט מזוגג רק כדי לחלוק כבוד וטפיחה מסורבלת ונבוכה על שכם חיילי הסיור, שלא ידעו היכן לקבור את עצמם מרוב בושה.
לא בכדי יצא לגדוד שלנו שם של מחפשי אקשן ועושי צרות. לאחר הלילה הזה, נחתה עליי ההבנה, שזה הולך להיות קו ארוך במיוחד.

מתנחלים בבריכה של הקיבוץ. מחכים שהבסיס ירשה לנו להכנס.. 

עיקר החברה שפקדה את החמ״ל בכל שעות היום והלילה הורכבה משלושה טיפוסים-
הטיפוס הראשון היה הזבוב העקשן, כי מסתבר שבתקופה שבה הגענו לעשות קו, גם לגדוד הזבובים היתה בדיוק פעולה יזומה באזור. אבל לא ריחמתי עליהם, הם עשו משמרות יום בלבד, ובלילות, גדוד היתושים היה מחליף אותם, כך שיצא שאף אחד מהם לא עבד קשה מדי, והם אף זכו לתגבורת בצורת עכבישי ענק לבנים, ועקרבוטים למיניהם, שהתעקשו לעשות לי מסיבות הפתעה בחמ"ל דווקא באמצע הלילה.

הטיפוס השני היה החייל המתלונן. אבל זו לא חוכמה, מסתבר שעל התבכיינות חותמים כבר כשמתחיילים בשרשרת החיול ביום הראשון של המילואים. ומנגד, הסתבר שלתכונה הזו לא צריך איזה סיווג מיוחד או איזו דרגה גבוהה, משום שכמות הארונות והפלאפלים שהתרעמו אצלנו בחמ״ל לא היתה מביישת אף חנות רהיטים או חומוסייה ביפו.
בשלב כלשהו, אחרי שניגש אליי בפעם העשירית באותה שעה, חייל שהתלונן על השיבוצים שלו בלוח השמירות, החלטתי לחרוג ממנהגי (״דבר עם המ״פ שלך, הוא זה שמרכיב את הרשימות! אל תצעק עליי!״), מאחר והמ״פ החליט לרדת למחתרת ומאז נעלמו עקבותיו. הסכמתי להעיף מבט ברשימת השמירה כדי להבין מה בדיוק לא מסתדר.
לאחר התבוננות של מספר דקות, ניסיתי להבין מה בדיוק כן מסתדר. למשמרת השמירות הבאה, שהיתה אמורה לעלות בתוך 20 דקות, שובץ חייל אחד שבאופן וודאי היה באותו רגע בחדרו. זה שממוקם בביתו, שבצד השני של הארץ. אני אישית נתתי לו שוברי נסיעה באותו הבוקר. חייל אחר ששובץ אף הוא למשמרת הזו, לא יכול להגיע אליה שכן הוא כבר שומר בעמדת שמירה אחרת בבסיס כבר קרוב ל-6 שעות, אחרי שהסבירו לו שלאור תקלה מורכבת במיוחד (הפלוגה השכנה מסרבת להעמיד שומרים, כי לדבריהם "הפלוגה שלכם דפקה אותנו מספיק ליום אחד"), הוא יהיה חייב לשמור כפולה, כי אין, פשוט אין, אין מי שיעלה במקומו.
הרעשים המחרידים שהגיעו מחדר המועדון הצמוד לחמ״ל הפריעו לריכוז שלי, שרבבתי את ראשי פנימה וגיליתי ערמה של כ-10 גברברים בחצי ב׳ ממנגלים. בתוך החדר.
החייל הבעייתי האחרון ששובץ למשמרת הרפאים הזו שהתקרבה בצעדי ענק לקראתנו, היה זה שעמד מולי, והסביר שהוא כבר שובץ לשמור גם בלילה, ולא יתכן שישמור גם עכשיו.
באותו רגע הבנתי שהאפשרויות העומדות לפניי הן או פח, או פחת. מאותו רגע ואילך לקח החמ״ל על אחריותו את מלאכת הרכבת רשימות השמירה. לפחות הצעקות פחתו.

לקחנו על עצמנו גם את סידור ימי החופשה של כל החיילים במוצב, מאותו רגע הפך החמ"ל למוקד עלייה לרגל, ומנחות ותשורות רבות הונחו על שולחננו (למרות שפעמים רבות  זכינו לקבל גם פרץ של קללות נמרצות ונפנופי אגרופים). 

כל מיני טיפוסים, נהגים, טבחים, שומרים, קצינים ונגדים,

צובאים על דלתות החמ"ל בלי סוף (צולם מפתח החמ"ל).

הטיפוס האחרון שביקר אותנו תכופות היה טיפוס ה״אין לי מה לעשות עם עצמי, בוא נחפור לחמ״ליסטיות״. צודק. גם ככה אנחנו תקועות פה ולא יכולות לברוח. אסטרטג מלידה. שקלת לצאת לקורס מ״פים?  
הנושאים שכיכבו לרוב היו - איזה דני טעים יותר, הצהוב או השחור, איך הפלוגה השניה שנמצאת איתנו במוצב מתחמקת מכל המשימות כי יש להם מ"פ תותח, וכמובן רכילויות בלתי פוסקות על הפלוגות השכנות ועל כמה כיף אצלהם במוצב ואיך הם חיים ואוכלים כמו מלכים, בעוד שאנחנו חיים בחור ואוכלים בחתולייה. השתדלתי לא לבשר להם שכל הפלוגות שלנו יושבות בחורים, שיהיה להם על מה לפנטז. 

בשלב כלשהו לקראת אמצע המילואים, התרוקן המוצב מקצינים ומפקדים כמעט לגמרי. באורח פלא, למרות שהיו 2 מ״פ במוצב לאורך כל תקופת המילואים, שהתעקשו מטעמי אגו להיקרא מפקדי בסיס (ואף אחד מהם לא היה מוכן לוותר על הכותרת המהוללת לטובת השני) איש משניהם לא היה בנמצא מרבית מהזמן. בהדרגה הפסיקו לענות גם לטלפונים המטרידים שלנו מהחמ״ל, ולעיתים נדירות בלבד ענו לקשר שלהם. אבל בחיי ששמעתי קולות של ילדים וטלוויזיה ברקע, והתחלתי לחשוד שהם ערקו. עד שהמג״ד היה מגיע לביקור פתע. וכשעתיים לאחריו היה מתפרץ אחד המ״פים בזעקות שבר לחמ״ל- זורק האשמות, פקודות וטרוניות לכל עבר. אבל רק מפות אילמות החזירו לו מבט מלא תוכחה בתמורה.

באחד מהימים האחרונים במוצב, לאחר שהחום העביר על רובנו את הדעת, וגרם לנו לעשות יותר שטויות מהרגיל (50 מעלות בצל...), החלטנו לערוך ניסוי מקורי.
רצינו לבדוק, אם מכסה המנוע של ההאמר אכן רותח מספיק כדי לבשל עליו חביתה. באקט מתפרץ של היגיון צבאי צרוף, התגנבתי למטבח וגנבתי שתי ביצים. בחרנו את הג׳יפ שנראה לנו הכי הולם למשימה, שלפנו מצלמות, והתחלנו בניסוי.
את הביצה הראשונה שברנו בטעות על משטח לא טוב בצד הרכב, והיא החליקה הצידה לקרקע מייד, מתנפצת לקול תרועותינו הרמות, וכאשר שכח מעט הצחוק הקורע והדמעות בעיניים, נפנינו לטפל בביצה השנייה, חכמים יותר, מנוסים יותר.
מאחר ולא מצאנו משטח ישר לחלוטין, החלטנו בחוכמתנו לנסות בכל זאת את מכסה המנוע. הרי זו האמרה - "כל כך חם, שניתן לטגן ביצה על מכסה המנוע". אנחנו לא מטומטמים. החלטנו לנסות ממש במרכזו. הרופא הגדודי לקח על עצמו את מלאכת השבירה העדינה.
בידיים יציבות של אורתופד, הרופא שבר את הביצה וזו החלה לזחול לאיטה לתוך סוג של פתח אוורור שמוביל ישירות לתוך המנוע. כולם נדרכו קמעה, ולמעט ההחלקה האומנותית של החלמון, איש לא העז לזוז. החלו קריאות "תעצור אותה!" נרגשות, ומישהו זרק את הקליפה על החלמון הגולש.
לאחר שגם זה נבלע בפתח האוורור, כמו שמש קטנה ששוקעת בתוך האמר, הגענו לשתי מסקנות. הראשונה- כנראה שלא ניתן לבשל חביתה על מכסה המנוע, אפילו לא בחום הזה. למסקנה השנייה הגעתי פתאום, כאשר נפערו עיניי בתימהון, ובין כל הצחקוקים המתגלגלים מסביבי קפאתי לרגע, וגמגמתי לחבר׳ה- ״מכסה המנוע... הוא לא, הוא לא עשוי מברזל...״
בזאת תם הניסוי שלנו, ואת קולות הצחוק וההתרגשות, שמעו באותו יום עד ירדן.

גם פצועים היו לנו בקו. הציפור-מזן-נדיר-שאני-לא-זוכרת-את-שמו 

התנגשה בהאמר הסיור. שמרנו עליה לילה שלם בחמ"ל עד שהגיע נציג
אדיב מרשות הטבע שלקח אותה תחת חסותו. אין רגע משעמם.

וכך, בעודי משתכשכת במימי הבריכה של הקיבוץ שהיה צמוד למוצב (אליה חמקנו בכל פעם שלא היינו בתפקיד), יושבת על אבוב מתנפח עם עיניים סגורות למחצה ונהנית מקרני השמש המנסות לתקן את השיזוף הצבאי שסיגלתי אחרי חודש, חשבתי לעצמי, שאולי זה לא כל כך נורא בעצם..

זבובים, יתושים, עכבישי ענק, עקרבים, חתולים, ומנגל. תמיד יש מנגל.