למה אני צמה ביום כיפור?

אז למה אני צמה באמת?

לפני שאסביר, אציין את הסיבות שלא בגללן אני צמה- אני לא צמה בגלל הדת, ובוודאי שלא בגלל שכולם סביבי צמים. אני לא דתייה בכלל. ואם תשאלו אותי, אלוהים לא "קיים", אנחנו כולנו אלוהיים, וזה משהו שנמצא בכל אחד ואחת מאיתנו.

הרבה אנשים חילוניים מתייחסים ליום הזה בזלזול בגלל שכמו עם הציונות, בתקופה האחרונה הצליחו להבנות לנו תפיסה לפיה הדת היא דבר מיושן, חשוך ולא רלוונטי לחיים המודרניים. ואנחנו כמובן מאמצים בשמחה את התפיסה הזאת כי זה כל כך אופנתי לשנוא הכל ללא אבחנה ולבקר דברים שאין לנו שום מושג קלוש לגביהם (כי לא הטרחנו את עצמנו ללמוד דבר או אפילו חצי דבר עליהם). אנחנו מנסים להיות "אנשי העולם הגדול" ולבטל כל זכר לזהות החברתית שלנו כי זה מאפשר לנו לשבת בספסל האחורי עם הילדים המאגניבים שהם טו קול פור סקול (הם אגב, חוגגים בגאווה גדולה את כל החגים הלאומיים שלהם).

אנחנו נוטים לשכוח שהדת בהיותה מוסד חברתי, מכילה בתוכה גם דברים יפים עם מחשבה עמוקה מאחוריהם. 

כבר שנים שאני צמה בכיפור. בהתחלה בגלל שכל המשפחה היתה צמה, ואחר כך כבר מתוך מחשבה ובחירה מודעת ויש לכך 3 סיבות עיקריות.

1. ניצחון הנפש על הגוף.

כל השנה אני נותנת לגוף שלי לשלוט בי. אני מספקת את כל צרכיו, והוא מכתיב לי את מרבית אורח חיי, החל מהשביתה שלו כשהוא רוצה לישון וכלה בהתעסקות הבלתי פוסקת בתדלוק שלו עם אוכל, טיפוח, פעילות גופנית, יחסי מין ומה לא.
אבל המוח הוא המנוע. לא ייתכן שאחיה רק על סמך גירויים חיצוניים כל הזמן. כשאני צמה, אני מוכיחה לעצמי את היכולת שלי לשלוט בי. זה מחזק אותי מנטלית ובעיקר מרגיע. מעין טיפוס על אוורסט פנימי. 

2. חשבון נפש.

כל אדם צריך לעשות חשבון נפש בכל יום מימי חייו. לכן בעיני היום הזה לא שונה בהרבה. אבל כשניתנת ההזדמנות, והתפאורה העמוסה של העיר נרגעת ליממה שלמה רק כדי להעניק למוח את התנאים האופטימליים כדי לאפשר קיום תהליך אמיתי של התבוננות פנימית, לדעתי זו הזדמנות מופלאה, שכדאי מאוד לא להחמיץ ולנצל אותה כראוי.

3. מסורת.

כמהגרת, אמנם עליתי לארץ בגיל שנה וחצי, אבל גדלתי בין הסיפורים הרבים של המשפחה על החיים ברוסיה הקומוניסטית, על הקושי לשמר את הזהות היהודית, וההקרבה העצומה שנעשתה לשם כך.

לאור כל הסיכונים האלו, צמחה חשיבות גדולה בקרב הקהילה לשמר ולהתקרב לזהות היהודית הנרדפת שלהם.

אבותיי ואמהותיי נאבקו על חייהם כל חייהם, רק כדי לאפשר לי לשבת כאן ולבחור. לבחור אם לצום, לבחור קריירה, לבחור בן זוג, לבחור חיים. ואלו בחירות שלא היו להם. אני מכבדת את המאבק הזה ואסירת תודה להם עליו. לכן אני בוחרת לצום כל שנה, כדי לכבד אותם ואת הדרך שפילסו עבורי. זו הסיבה שאני תמיד חוזרת לצום אצל ההורים. היום הזה הוא יום משפחה מבחינתי. 

אמרו זאת חכמים ממני- "דע מאין באת ולאן אתה הולך".

הסיבות שלי הן שלי בלבד, ואני בספק גדול אם המילים האלו יכולות לגרום לאחרים לצום, והן גם לא צריכות. אבל מפריע לי הזלזול המופגן. אל תשכחו שהדור המבוזבז שלנו לא חווה אירועים משני חיים, לא נלחמנו במלחמות עולם או חווינו אירועים טראומטיים בקנה מידה עולמי.

בגדול, כדור, תרמנו מעט מאוד, וכמעט שלא עשינו כלום, רק הלכנו לאיבוד בעולם הוירטואלי ועוד יותר בעולם האמיתי, ובעיקר הלכנו לאיבוד בתוך עצמנו. התדרדרנו לחלוטין כבני אדם וכפרטים בחברה.

לכן אני חושבת שהמאבק הכי גדול של הדור שלנו, הוא שימור הזהות שלנו כבני אדם, וחשוב להבין את זה. היופי הוא, שאנחנו יכולים לבחור, לקחת כל מה שנרצה מהדת, מהמסורת, מהחיים ולעשות אותו בדרך שלנו. 

אז, הנה הזדמנות נהדרת עבור כל אחד ואחת מאיתנו, עם צום או בלי, להבין-

מה הערך שלך לחברה? 

מה אתה יכול לעשות ובאמת עושה כדי לשפר אותה?

ובעיקר- מה אתה עושה כדי לשפר את עצמך? 

תחשבו על זה. 

היפהפייה משמאל- סבתא שלי. עושים מה שנאלצו לעשות כל חופש גדול- קטיף תפוחי אדמה.