פועלת בניין

אחרי כל מיני לחצים, פתאום מצאתי את עצמי נכנעת. יאללה, נכתוב בלוג. 

במילא יש לי הרבה מה להגיד, אז לפחות שיהיה מסודר. :-)

והאמת, בתור הפוסט הראשון שלי, זאת הזדמנות מצויינת לספר על הפעם הראשונה שלי. 

הפעם הראשונה שבה בניתי את חיי מאפס. 

הפעם הראשונה שהבנתי מה זה אומר להגיע לתחתית ולהתחיל לטפס. 

ויש לי תחושה, שזאת ממש לא תהיה הפעם האחרונה.

ככה זה הרגיש. חלק מציור של אחד הציירים האהובים עליי- הירונימוס בוש.

היה לי עולם שלם, שהכיל בתוכו אנשים, חיות וחפצים. יום בהיר אחד, הוא פשוט התפוגג, ונעלם כלא היה.

הרבה אמרו ״לא נורא, זה לא סוף העולם״, אבל זה משפט ממש טיפשי להגיד, כי זה כן היה. עבורי.

השאלה הרלוונטית היחידה היתה - מה עושים עכשיו? הרי היה הכל ופתאום אין. 

הפתיע אותי איך אדם יכול להיות כל כך חסר חשיבות מצד אחד, ומצד שני אומניפוטנט, כל יכול?

החלטתי להיות כל יכול, ולברוא. הרי במו ידי בראתי את העולם הקודם, מדוע שלא אוכל לברוא אחד חדש? משופר, מלא יותר, מספק יותר? 

החל תהליך הבנייה. והוא לא היה פשוט.

ראשית, צריך היה לאסוף את כל הרסיסים שנשארו מהעולם הקודם, וצריך היה להיזהר, כי הרסיסים האלו חדים כתער, חותכים ופוצעים עם כל נגיעה, ואין דרך לחבוש את הפצעים שהם מותירים אחריהם.

אחר כך צריך היה לשים לבנה על לבנה- להחליט היכן יבנה העולם החדש, למצוא מקום עבורו, ולהעביר את חפציי, ובעיקר את תודעתי לשם (ולא קל למצוא מוביל שיסכים לקחת אחריות ולהעביר דבר כל כך גדול ומסובך). ואז הוחלט על עיסוק, נמצא מדריך, מורה יקר שיחזיק פנס קטן בזמן שאני בונה, ויאיר את הפינות החשוכות ואלו שעדיין נדרש בהן שיפוץ. 

גם עבודה נהדרת נחתה עליי, למרות שאירוני הדבר- לקבל על עצמי את המינוי לנהל את עולמו של אדם אחר, כאשר בעולמי שלי אפילו 3 לבנים עוד לא עמדו.

כך לאט לאט נרקמה לה גם שגרה חדשה. דבקתי בה בקנאות, שכן היא המלט והטיח בעולמי. בכל יום עבדתי, לימדתי את עצמי דברים חדשים, וניגנתי, הרבה. הקפדתי גם לצאת ולחוות אנשים, כדי לזכור שיש עוד עולמות בחוץ, והם מספקים השראה.

על הפוסטר היחיד שהיה תלוי בעולמי כתוב- ״המוסיקה תציל אותך״. ולא היו קישוטים אחרים על הקירות העירומים שכבר בניתי. אז האמנתי בזה. 

תמונת הרקע במחשב שלי- מזכירה לי למה אני פה

אולי מהתיאור שלי נדמה שקל מאוד פתאום לבנות עולם. זה לא.

היו הרבה תקלות בדרך- שינויי מיקום (פנג שוואי לא מאוזן וכו׳), תקלות רצופות בכל מכשיר אפשרי, נפילות, מעידות, חתכים. הרבה בעיות תאורה, ימים שלמים שאתה יושב באפלה. אבל שמים פלסטר, מחליפים נורה, ודברים נראים אחרת פתאום.

וגם עזרה קיבלתי בבניה. מאנשים שדאגו לי, בכנות ובלב שלם, ובזכותם מצאתי בי את חומרי הגלם לבניין.

והיו גם כאלו שחלפו בחיי כמו תיירים על אוטובוס, עלו בתחנה אחת, וירדו באחרת. חלקם שימחו אותי בזמן שהותם בי, וחלקם העציבו, אבל גם עליהם התענגתי, כך נודע לי שיש רגש מגוון בי, ואבק קהות החושים החל להתפוגג ולשקוע.

אני רוצה להשאיר עצה אחת מתוך תהליך הרה-קונסטרוקציה שלי- האנשים שהקיפו אותי במשך התהליך הזה הפתיעו אותי בלי סוף, לטובה ולרעה. גיליתי שאנשים חסרי ערך הם אלו שעולמם הוא הדל והצר ביותר. לרוב, היו אלו אותם אנשים שהיו מוכנים לסייע בבנייה, אך תמיד ציפו לתמורה רבה מזו שנתנו. התרחקו מאנשים כאלו, הם יודעים רק למוטט ולהרוס.

הנדירים יותר היו אנשי הכל יכול, בעלי עולם מרשים ויפה, שהציעו חומרי גלם ובניין בשפע, ואף התנדבו לסייע בשיפוץ. גם אם ציפו לתמורה, מעולם לא נתנו לי להרגיש זאת. האנשים האלו הכניסו בי אוויר, עוצמה וכוח. כעת אני מנסה לכבוש את עולמי, נפתחו בי חלונות ודלתות. 

וממרומי התהליך המורכב הזה שעברתי, אני יכולה להגיד בוודאות, שנדלק האור. 

התמונה האהובה עליי מהופעת המחווה של הלהקה שלי- XO למיוז בצוללת הצהובה ב-2.5.13