ירושלים של פעם

יום ירושלים.
פתאום נתקפתי נוסטלגיה, ונורא מתחשק לי לספר על ירושלים שלי. 

אם היה לי שקל על כל פעם שראיתי משהו מדהים לצלם בירושלים בזמן נסיעה, הייתי מליונרית.

בא לי לספר על ירושלים שבה בהפסקות בסאלד (היסודי שלי) היינו הולכים לבית חינוך
לקנות באגט אצל פיפי. ירושלים שבה התיכון של האקדמיה למוסיקה היה צמוד למשרד ראש הממשלה,
והיה בתוכו עץ תות ענקי ומדהים, והמחששה שלנו היתה צמודה לביתן של השומר. למרות שגם ככה 
היינו יושבים ומשתוללים במכולת של טוביה כל הזמן במקום ללכת לשיעורים. 
ירושלים שבה גדלתי בירח ובכיכר ציון, כשהיא עוד היתה ממוקמת מתחת לבנק, שבה כל החברים שלי
מהעיר היו מטאליסטים, פאנקיסטים, רוקיסטים, והיום רובם אדריכלים ורואי חשבון... (מי שלא מת ממנת יתר
או יושב בכלא). ירושלים של ללכת לטייל עם אליק ברחבי החצרות ברחביה, ולפרוץ לבתים נטושים, ואפילו לוילה העזובה מול תיאטרון ירושלים. 

ירושלים של צפירה בימי שישי שמציינת שמעכשיו שקט. נחים. ואז בערב יוצאים עם ג'ול ולירון למרכז העיר, לפאבים שממוקמים בטווח של שלושה רחובות בין כיכר חתולות, ממילא, ומגרש הרוסים. 
ירושלים של אינתיפאדה, ודקירות, ופיגועים וחרדים וערבים וזקנים ואתיופים. ושלג. אוי השלג...
ירושלים של לשבת באגון על נרגילה, היום זה כבר באבו גוש. 
לשתות בבלו הול, בסטארדאסט, בדי-וואן, ללכת לראות הופעה טובה בסינדרום, ללטף את החתולה, 
לריב עם כץ שעה רק כדי שייתן לי לשתות למרות שאני רק בת 17.
אני מתגעגעת, זאת ירושלים קצת אחרת בלעדיו ובלי הסינדרום. 

ירושלים של ללמוד בבויאר, לנסוע בקו 19 שעה וחצי כל יום כדי להגיע להר הצופים, להיתקע בפקקים בלתי פוסקים בכל מקום בגלל שלקח יותר מעשור לבנות את הרכבת הקלה.
ירושלים של ללכת לאכול חומוס בעיר העתיקה, לשבת אצל חברים עם בירות ונרגילות. ללכת מכות עם ערסים, במיוחד ביום העצמאות- לחטוף ים של ספריי שלג, לשרוף תחנת אוטובוס... לטפס על המגדל בימק"א ולדחוף את הפעמון הכי גדול עם הרגל עד שהוא מצלצל ואתה נבהל ובורח.. לטפס על הקיר האחורי של בית הנשיא, ולפרוץ לתוך הגן שלו מתחת לאף של השומרים... ללכת לטייל ביום כיפור, לפגוש כל ירושלמי שאתה מכיר ברחובות..

היום זאת כבר ירושלים שונה. יותר מפוכחת. הרבה פינות נוסטלגיות שלה כבר כוסו בדוק של קורי עכביש. 
היום אנחנו יוצאים לערב רגוע במחסן, בשכנה, הולכים לשתות קצת ומתקפלים. יש עבודה, לימודים ומה לא. 
יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד על ירושלים. אבל היא הפכה להיות קצת כבדה מדי בשבילי. זה כנראה עניין של תקופות. כמו אהבה ישנה, גם אם אראה אותה היום, היא כבר לא מה שהייתה פעם. אבל אם לעצום עיניים לרגע, אפשר להזכר פה ושם איך היא היתה גורמת לי להחסיר פעימה לפעמים. 

ירושלמית. זאת דרך חיים.