סקירת הופעה: תמר אייזנמן - הופעת סיום סדרת מופעי חצות, אוזן בר, 3.6.14.

אולי בגלל שהיא ירושלמית לשעבר, אולי בגלל שזו היתה הופעת סיום סדרת מופעי חצות שלה, ואולי בגלל ששמעתי כל כך הרבה מסביב ורציתי לראות במו עיני, אבל ידעתי שאת ההופעה הזאת של תמר אייזנמן לא כדאי לי לפספס. וצדקתי בגדול. למרות השעה, בעיצומו של החג, מצאתי את עצמי באוזן בר בשעה המכוננת הזו, חצות, שסיפרה כשלעצמה את סיפור האלבום והמופע של תמר, שכולו רגעי ביניים וניגודיות מרתקת. 

תמר אייזנמן- הופעת סיום סדרת מופעי חצות באוזן בר.

הנה נעמדת לה בחורה על הבמה, בלי רוח ובלי צלצולים, ובאומץ רב שוזרת את עצמה לתוך השירים שלה במיומנות גדולה. אהבתי מאוד את הכנות החושפנית שלה, והאמנתי לכל מילה שיצאה לה מהפה, הן בעברית והן באנגלית. עניין נדיר כאן בארץ לכתוב ברמה כזו בשתי השפות. אבל המילים והלחנים היו רק המים בנהר שבו היא שייטה להנאתה במיומנות גדולה, ואהבתי את המסע הזה שהיא לקחה אותנו אליו. 

בשיר הפותח, הנבנה לאט לאט עם הלופר והאקוסטית, תמר הצליחה ליצור אווירה מהפנטת, בעודה גורמת לעיסוק הטכני המורכב עם האפקטים להיראות קליל, פשוט ואינטגרלי לשיר, וזו מומחיות גדולה. אמנים רבים מתעסקים הרבה בעניינים הטכניים בזמן ההופעה ופוגמים קצת באווירה כך, אבל זה לא היה המצב כאן. השימוש בלופר ובאפקטים היה לגמרי במידה ובמקום, ואפילו הצטערתי קצת שלא היה בו יותר שימוש. 

זה הנדריקס? זה מטוס? לא, זה שימוש מופתי בלופר. 

כמה כיף היה לשמוע את דבריה בין השירים, היא הצליחה לתקשר עם הקהל בפתיחות ובנינוחות נעימה, והכל ברוגע ושקט פנימי עשיר שהיא שידרה לאורך כל המופע. נדיר מאוד בנופינו לשמוע אמנית כל כך מקורית, צנועה ולא מתפשרת, שאינה עסוקה בנסיון להרשים מישהו מלבד את עצמה, ואולי זה סוד הקסם שלה.

היא נתנה את כל כולה בהתכוונות מלאה, והאנשים באולם המלא עד אפס מקום, האזינו באהבה גדולה. המופע הזה היה מושכל ורגשי כאחד, והרגשתי כאילו אפשר לתאר גם את הקהל באותה צורה. ולראייה- אף לא טלפון אחד הונף כדי לצלם, האנשים האלו באו לחוות את ההופעה בכל חושיהם, והבינו את הדרך הנכונה לצרוך חוויה כזו (וזה לא דרך מסך של פלאפון...).

מה שלא ידעתי בתחילת המופע, והתגלה לאט לאט ככל שהערב התקדם, הוא שבתוך האושייה הזו שנקראת "תמר אייזנמן" מסתתר בעצם בלוזיסט שחור, שמן ונפלא שכנראה היגר לכאן ממיסיסיפי. הגרוב של תמר הוא נדיר, והתרשמתי מאוד מהמוסיקאליות וההבנה העמוקה שלה בבניית השירים. יש משהו עמוק וסוחף בקצב הפנימי שזורם דרכה, והסולואים שלה לא היו מביישים את גדולי הגיטריסטים. 

שיר הבלוז שהיא שרה באנגלית היה ללא ספק אחד מההיי-לייטים של הערב, הריפים בו היו פשוט מדליקים (סליחה על השימוש במילה שפג תוקפה היכנשהו בשנות ה-90). תמר הצליחה להוכיח את עצמה לא רק כזמרת רגישה וסוחפת, אלא גם כגיטריסטית פנומנאלית, אדירה ומלאת סול.

בלוזיסטית אדירה. ואף לא טלפון ארור אחד בקהל (חוץ משלי.. סמיילי עצוב). 

אהבתי מאוד את מרבית השירים ששמעתי (סליחה מראש אם יש חוסר דיוק בחלק משמות השירים).

בשיר "לימבו", האווירה האינטימית הצליחה לגרום לי לדמיין את עצמי עומדת ומאזינה בפינת אותו חדר עבודה קטן שבו הוא כנראה נכתב. השיר "כלום לא יעצור אותי" תימצת במדויק את כל הווייב של ההופעה- תמר יושבת בסנה הגיטרות שמאחוריה, ומוכיחה שמכאן בהחלט תגיע הישועה. הנה לי תיקון שבועות מוצלח.

כל כך נהניתי לשמוע אותה שרה את המילים "כלום לא יעצור אותי", ספק לקהל או בעיקר לעצמה. הזדהיתי מאוד.

"Hey woman" היה פשוט מצויין, אחד השירים הכי מיוחדים שיצא לי לשמוע לאחרונה, בוצע עם גיטרה חשמלית ולופר והיה מקורי ומרענן. "Easy comes free" היה ללא ספק השיר האהוב עליי.  גם השיר האחרון של המופע- "Two step" היה פשוט מקסים, נוגה וסוחף. הקאבר שלה לשיר של מלאני סי (Things will never be the same again) היה מפתיע ומיוחד.

תמר הצליחה ליצוק תוכן גדול לכל מילה שיצאה לה מהפה ולכל תו שניגנו אצבעותיה במהלך הערב הזה. 

גם הצד הכבד יותר שצץ אחרי שתמר עברה לגיטרה החשמלית וצירפה את גליה חי המוכשרת על הויולה, הרגיש איכשהו מאוד טבעי ונכון, והגיוון רק תרם למופע. לא כל דבר שצריך לעקל מצריך ציפוי סוכר. 

"I don't want to be something that's already existing, lets start creation from the top"- אחד המשפטים הכי יפים ונוקבים ששמעתי ממנה במהלך הערב. טקסטים מצויינים, כבר אמרתי? 

עם גליה חי המופלאה. שתי נינג'ות.

אחרי שתמר ירדה מהבמה, הקהל בהחלט דרש עוד, וכשהיא חזרה, היא שאלה בפשטות- "מה לנגן לכם?" שאלה נהדרת שמעידה על קהל נאמן, שכמובן גם ידע מה לבקש, אבל באופן יותר בסיסי- זו היתה שאלה כל כך הגיונית, כאילו אומרת- אחרת בשביל מה קראתם לי לחזור לבמה? מדהים איך היא הצליחה להפוך פעולה כל כך בנאלית כמו לחזור להדרן, לרגע ייחודי ואישי שלה עם הקהל. 

לסיכום (למרות שלא ממש ברור לי איך אפשר לסכם את זה, כי זו באמת היתה חוויה מיוחדת)- תמר היא מוסיקאית מיוחדת ומקורית מאוד, חפה ממניירות ועם הרבה בגרות ובשלות, עם שירים וטקסטים נדירים באיכותם, וחיוך משמעותי שמגיח מתוך איזו תהום עמוקה בתוכה ומשפיע מאוד על כל השירים וההווי שלה.

נראה לי שהתאהבתי קצת.  

הדבר היחיד שצער אותי, הוא שלא הגעתי להופעה הראשונה בסדרה, כדי להמליץ לכולם ללכת.  

לינק לשיר האהוב עליי- "Easy comes free", ולינק לעמוד של תמר אייזנמן בפייסבוק- תאהבו אותה כמוני! 

תמונה אומנותית לסיום. :)

סקירת הופעה: טאטרן, האיזור 6.7.13

את ההוריקן המוסיקלי שנקרא טאטרן צריך לשמוע במו אוזניך כדי להבין איזו תופעה מוסיקלית נדירה זו.
בחודשים שקדמו להופעה, אנשים סביבי היו לוחשים "טאטרן" במן יראת כבוד כזו, כאילו מדובר במפלצת
הספגטי המעופפת. אז הסתקרנתי להבין על מה כל הרעש. וגיליתי תופעה שהיא הכל, חוץ מרעש. 

הוריקן מוסיקלי. טאטרן באיזור. 

הטריו הזה נוצר אי שם בתחילת 2011, כאשר חברי הלהקה, שהיו חברים טובים כבר שנים ועבדו ביחד בכל מיני הרכבים אחרים, החליטו להפגש לג'מג'ם קצת. מפה לשם, היתה כימיה טובה, והוחלט על הקמת הלהקה.
רוב הקטעים שהם מנגנים נכתבו על ידי אופיר הבסיסט (הא! כוח לבסיסטים!! :-) ). אבל לאחרונה נכנסו קטעים גם של תמוז הגיטריסט ודן המתופף. כל חברי הלהקה שותפים בכתיבה. לדבריהם, בתהליך העבודה שלהם מישהו מביא איזה קטע, לומדים מקשיבים, מנתחים, מג'מג'מים עליו, ולאט לאט מתגבש עיבוד קולקטיבי מדוקדק. 

שומעים את תהליך העבודה הזה בצורה מאוד ברורה, המקצבים נהדרים, ושלושת הנגנים יושבים יותר טייט ממהדק תעשייתי. לאורך המופע, הטריו חלש על סגנונות מוסיקליים שונים ומגוונים- דיסקו, רוק אלטרנטיבי, מקצבים לטיניים, פרוגרסיב, מוסיקה אתנית ועוד. ובכל אחד מהקטעים הם היו מדוייקים להפליא וסטריליים יותר מכלים של מנתח, מה שהפך את החוויה הזו לנעימה במיוחד, הסאונד היה מצויין, והיה תענוג להקשיב להם. 

הרגשתי שאני צופה באומנות בעודה מתרחשת. זה נשמע קצת מצחיק, הרי כל מוסיקה היא אומנות, אבל כאן הרגשתי אחרת- הנגינה שלהם היתה כמעט מדיטטיבית עבורם, והקהל צופה במדיטציה הזאת. מדהים כמה עניין הם מצליחים לייצר על הבמה בכל כך מעט תנועה. הם ייצרו דיאלוגים מרתקים, ממש כאילו סיפרו סיפור אחד לשני, כמו כדור שעובר בין הידיים של שלושתם, הם הצליחו לייצר אווירה קסומה, וגרמו לי להרגיש כמו בשעת סיפור, מוסיקלית. 

שעת סיפור מוסיקאלי- דיאלוגים מרתקים, סטריליות ודיוק מופתי. 

הדהים אותי, איך מצד אחד משהו יכול להשמע מוכר באוזן, ומצד שני בו בזמן חדשני לחלוטין. כל אחד משלושת הנגנים הציג שליטה מופתית בכלי שלו, והאפקטים והסאונדים הייחודיים שלהם היו מדהימים. הדינמיקה של חברי הלהקה היתה מצויינת, ומזמן לא ראיתי נגנים רגישים כל כך על כליהם. זה כל כך נדיר לראות גיטריסט מאזין לסולו בס בכזה ריכוז, כאילו הוא מנגן אותו בעצמו, עד כדי כך הם קשובים אחד לשני. מידת הפרגון וההדדיות בלהקה הזאת הרשימה אותי מאוד. 

השואו של הלהקה לא חזק במיוחד, והם נראו קצת כמו ערמה של חנונים בטי שירטים וג'ינסים, שנתנו להם לשחק במחשב קצת יותר מדי זמן,  אבל הם נהנו מהביחד שלהם על הבמה והתוצר שלהם עליה, וזה לחלוטין הנגיש וחיבר אותם לקהל בקלות. זה הרגיש כאילו הם במגרש משחקים, ומשתעשעים כאוות נפשם בכל הבא ליד. רמת ההתמחות שלהם על כליהם היתה גבוהה מאוד, והכתיבה של הקטעים היתה בהתאם, אבל לא בקטע מתנשא כמו שמרגישים לפעמים בג'אז, אלא בקטע נגיש מאוד, שאפשר גם למי שלא מבין דבר וחצי דבר במוסיקה ליהנות מהמופע הקצבי, הכיפי והמשובח שהם העמידו. 

גאווה לאומית- כוח לבסיסטים!!! :-)

ללא ספק זאת היתה חוויה מרתקת עבורי, לראות חשיבה מוסיקלית חדשנית, יציאה לסולואים מרתקת- שניים מהנגנים מחזיקים ליין מבריק כלשהו, ועליו מלביש הנגן השלישי סולו פסיכי לחלוטין, שהשאיר את המאזינים עם לסתות שמוטות בכל פעם מחדש. הם היו עד כדי כך סטרילים, שכשעצמתי עיניים, הרגשתי ברגעים מסויימים שאני מקשיבה לדיסק. הלהקה הזאת מאגדת את כל מה שאני אוהבת בהופעה טובה- גישה צנועה, עם נגינה וכישורים משגעים. ככה כותבים מוסיקה טובה, ולזכות הטריו הזה יאמר, שלא חסר לו כלום, הוא מושלם בקונסטלציה הזו. אם מוסיקליות היתה נמדדת בכסף, הם היו פאקינג ביל גייטס. 

ובפן האישי יותר, נהניתי בטירוף, למדתי, קיבלתי השראה, וחוויתי מוסיקה באופן שלא יוצא לי לחוות אצל להקות אחרות בדרך כלל. זה כל כך כיף לשמוע עושר מוסיקלי וכשרון מדהים כזה, והם לגמרי קנו כאן מעריצה שרופה. 

חברי הלהקה: 

תמוז דקל- גיטרה

אופיר בנימינוב- בס

דן מאיו- תופים. 

מנהל הלהקה- אייל בסון. 

הלהקה הקליטה כבר אלבום, הוא בשלבי מיקס ועריכה וייצא לשוק בחודשים הקרובים. תקנו אותו. 

הם אמנם מכוונים לחו"ל, ומתכננים טורים באירופה וארה"ב, אבל בחודשים הקרובים הם יחרשו את הארץ בהופעות, ואם אתם הולכים לראות הופעה אחת בקיץ הזה, אז שזאת תהיה ההופעה הזאת. ואם אתם מוסיקאים, אז על אחת כמה וכמה אתם חייבים ללכת, ולו רק כדי להרגיש ממש רע עם עצמכם... :-) 

ב-30.7 הם מגיעים לג'מג'ם בהודנא, וב-21.8 הם יופיעו בפסטיבל הג'אז באילת, באולם דיאמנטה בשעה 20:00. 

או מיי גוד תלכו. 

ביצוע לייב לשיר Strawberry Fields Forever - אחד הביצועים הכי יפים ומרגשים בהופעה. 

!Tatran were in THE ZONE alright 

טאטרן בפייסבוק

"מוסיקאי"

אחרי שהחל המאבק של האולפנים וחדרי החזרות נגד העלאת הארנונה, ואחרי שאמא שאלה אותי אם ויתרתי על כל דרך הגונה להרוויח בחיי כי אני רוצה להיות כמו מדונה (אכזבה שכמוני, היא תמיד חלמה שאלמד רוקחות...) הגעתי למסקנה שאנשים פשוט לא מבינים מה זה להיות מוסיקאי. 

ציוד בעשרות אלפי שקלים. חיי מוסיקאי.

להיות מוסיקאי זה להקצות שעתיים ביום (ולפעמים גם 7) בשביל להתאמן,

לעשות תרגילים רפטטיביים, טכניים, לחפש דרכים לאתגר את הראש והידיים כל פעם מחדש, לנגן, לחקור, וללמוד שירים. הרבה שירים, ומכל הסגנונות. כי אתה חייב להיות מומחה. חובבנים יש בכל מקום. 

להיות מוסיקאי זה לסיים את העבודה הרגילה שאתה חייב לעבוד בה, לעשות הפסקה קצרה להתאוששות ולהתיישב לנגן או לצאת לחזרה עם 10 קילו ציוד על הגב, שתימשך עד 1 בלילה, ובטח גם תעלה לך לא מעט. אצלנו אין שעות עבודה מסודרות, ימי מחלה, פנסיה, ביטוח, ואם אין לך ראש כלכלי על הכתפיים, אז אתה בכלל בבעיה. 

להיות מוסיקאי זה להשקיע הון עתק בציוד, וכשהמצב הכספי לא מזהיר (ואני חושבת שמוסיקאים עשירים בארץ אפשר לספור על שתי ידיים) זה אומר לבחור להשקיע בקניית ציוד שעולה אלפי ועשרות אלפי שקלים, ובטיפול ותחזוקת כלי הנגינה ולא לקנות שמלה או נעליים חדשות. וזה להיסחב עם כל הציוד הזה לכל מקום שבו בסך הכל רצית לנגן. 

להיות מוסיקאי זה לימוד עצמי בלתי פוסק, ואם אתה גם רוצה ליצור מוסיקה, זה אומר לדעת להתמחות בתוכנות יצירת מוסיקה במחשב, ובעצם להתמחות במחשבים בכלל (ובדרך כלל זה גם אומר לקנות גם ציוד מחשבים והקלטה). זה לחקור את הצדדים הטכניים והאלקטרונים של האפקטים והגיטרה בלי סוף, ולהישאר תמיד מעודכן על מה שמתחדש בתחום.

להיות מוסיקאי זה להבין שכסף לעולם לא יוכל לעמוד בעדיפות ראשונה, כי בשביל להרוויח צריך לפחות בהתחלה לצבור הרבה ניסיון בחינם, ובעיקר צריך הרבה מזל. זה אומר שאתה לרוב תרוויח הכי מעט בין כל חבריך, ותמיד תחפש עבודה, בלי לדעת אם החודש תהיה כזאת או לא. 

ואם המוסיקאי גם יוצר, זה אומר גם להוציא הון עתק רק בשביל להקליט אלבום, אבל הרבה לפני שמגיעים לשם, זה לשבור את הראש יומיום, איך להוציא מעצמך את מה שמסתובב לך בראש? ולהלקות את עצמך קצת בכל יום שבו אתה מוותר או מתייאש ולא מצליח לכתוב את עצמך. וזה לאסוף את כל הכוחות הנפשיים כדי להתמודד עם זה כל יום מחדש. 

להיות מוסיקאי זה להפוך לגרפיקאי, יזם, טלפן, מפיק, לאיש פרסום ויח״צ, לנדנד לכל מי שרק מוכן לשמוע, ולהתמודד על בסיס יומיומי עם דחיות ועם העובדה שאנשים פשוט לא מבינים עד כמה זה חשוב ומהותי להגיע להופעות, לקנות דיסקים, לחלוק את המוסיקה עם חברים, ובעיקר לתמוך.
אנשים לא תמיד מבינים כמה זה קשה ומפחיד להציב בפני עצמך מטרה שהיא בגדר חלום, ודורשת ממך להשקיע כל טיפת אנרגיה, כסף וזמן בניסיון להגשימו, ובו בזמן להיות מוקף באנשים רבים שהלכו בדרך הזאת וכשלו. 

דרך חיים.

אבל יחד עם כל זה, ומצד שני, להיות מוסיקאי זה ליצור, לחשוב על משהו בראש, ליישם אותו בידיים, וליהנות ממנו באוזניים. והכי חשוב- להסב הנאה לאוזניהם של אחרים. זה להרוויח משהו מפרי ידיך.

זה לעבוד ממש קשה כדי להכין מופעים, ואז לבצע אותם מול 30 אנשים אבל להרגיש כאילו כבשת את קיסריה. זה להכנס לפרויקטים, להיקשר רגשית, לסיים אותם, ולהמשיך הלאה בלי להתחרט או להסתכל אחורה אבל טיפה עשיר יותר, בלב, בניסיון, ובעיקר בחוויות (ואם גם הרווחת מזה כמה שקלים, בכלל טוב). מעל לכל, זה לפגוש אנשים, לנגן איתם, ליצור איתם, להתחבר איתם כמו שאף אחד מחוץ לתחום הזה לא יכול.
זאת דרך חיים.

ואתה לא בוחר אותה. היא בוחרת אותך.  

אני אולי בורג קטן במערכת, ואולי את גזירות הארנונה לאולפנים ולחדרי החזרות לא יהיה בכוחי לשנות, אבל אני בהחלט יכולה לבקש מכל מי שקורא את השורות האלה, ולא התייאש עדיין -

תתמכו. תבואו להופעות. תקנו דיסקים. תספרו לחברים.

וכן, תזרקו כמה שקלים לנגני הרחוב שאתם נתקלים בהם. הם מרוויחים את הכסף שלהם בכבוד, וזכאים לכל פרוטה ממנו. ואולי, אם אתם לא ממהרים, אולי תעמדו רגע ותקשיבו.

תשקיעו טיפה, כדי שנוכל גם אנחנו להתפרנס בכבוד. אולי ככה נוכל להרשות לעצמנו חזרה שבועית של 3 שעות ב-450 ש״ח, ואם נרוויח מספיק אז אולי גם איזו בירה קטנה ב-40 ש״ח... אבל בכל מקרה על הקלטות בכלל אין מה לדבר, לפחות עד שלא אמצא קונה לכלייה השנייה שלי.

זה מה שאנשים רואים בסוף. 5% מסך העבודה כולה.
מתוך הופעה של XO בתמונע.
צילום- עמרי שרון.