סקירת הופעה: ליירז, מופע השקת אלבום באזור, 19.12.13.

כבר כשנכנסתי לאזור הבנתי שנקלעתי לחוויה מיוחדת במינה עוד לפני שהמופע התחיל בכלל, הרגשתי שאני צריכה מפה, או לפחות מצפן כדי לתמרן את עצמי בתוך החלל המיוחד שהלהקה יצרה עבור מופע ההשקה שלהם לאלבום Memory Towers.

מהיכרותי עם הנפשות הפועלות, היה לי ברור ששועלי הקרבות הותיקים האלה ירימו משהו באמת יוצא דופן, ושמחתי לראות איך האופי הייחודי של יונתן אלבלק (גיטרה, סינת' ושירה), אביב כהן (תופים, סמפלר) וגלעד אברו (בס, שירה) בא לידי ביטוי בכל רמה של המופע הזה. 

במקום במה מרכזית אחת, הוצבו 4 במות בכל קצוות האולם- במה לתופים, לגיטרה, לבס ובמה מרכזית לאורחים. היה ברור שהושקעה מחשבה רבה מאחורי העיצוב הזה, שנועד לשרת את המוסיקה, הקהל, ובייחוד את הדיאלוג בין הנגנים.
 

אביב כהן. עושה עם יד שבורה מה שאחרים לא עושים בשתי ידיים.

הפתיחה היתה מצויינת, אחרי המתנה ארוכה זה הרגיש כאילו הם התגנבו לבמה, ובשקט בשקט, בהתגברות הדרגתית הצליחו באופן כמעט מיידי להשתלט על הקהל. הם ענו על כל הציפיות שלי מנגנים כל כך איכותיים ומופע ברמה כל כך גבוהה, למרות שהיה בזה גם משהו קצת יהיר.

הרגשתי שכמאזין, אתה קצת מאבד את עצמך בתוך המרחב, וגם בתוך המוסיקה. מצד אחד כל המופע מאוד מפורק מצד שני מאוד קוהרנטי. אהבתי מאוד את מה שאברו כינה בחינניות "מיקס עצמי", כל מאזין יכל לבחור איפה לעמוד, את מי להדגיש יותר באוזניים, עם מי להתחבר יותר באותו רגע. אני בטוחה שכל אחד בקהל חווה, שמע וראה את ההופעה קצת אחרת. את המאזינים הם סחפו בקלות, אפשר היה לראות את העניין והסקרנות בעיניים שלהם. אנשים הלכו לאיבוד מוסיקלית ומרחבית, וזה לגמרי השיג את המטרה שלשמה פוצלו הבמות.

גם יפה, וגם אופה. או לפחות נותן בראש. יונתן אלבלק.

האירוח של אבישי כהן היה מעולה, אחלה וייב יש להרצל הזה, וזה כל כך כיף לראות חצוצרן עם פדאלים :) הוא תרם מאוד לשירים שבהם ניגן, לא השתלט, והוסיף צבע מקסים. החבר'ה האלה בהחלט מכירים כל פינה בכלים שלהם, ומורגש מאוד כמה הם נהנים לשוטט בקצב שלהם במוסיקה ובסאונדים שהם יוצרים. כמאזינה נהניתי מאוד לצעוד (או יותר נכון, לעוף) איתם בסיור האקסטרימי הזה. 
היו כמה קטעים ממש מיוחדים, שמחתי לשמוע את אלבלק שר את Fangs (אותו הוא כתב, והלחין ביחד עם אביב) זה היה מרענן, נשמע מצוין והוסיף מאוד בעיני. הם באמת מומחים ביצירת אווירה, חוקרים כל סאונד עם תשומת לב נדירה. המקצבים היו מעולים, הכל היה כל כך משוכלל, שהרגשתי לרגע שנכנסתי לחללית ותכף ממריאים. אהבתי שהכל הרגיש לי חדש ומהפכני, אבל בכל זאת נשארו גם אלמנטים מוכרים יותר, ככה שהיה למה להתחבר.

אבישי כהן התארח. אם תרצו, אין זו חצוצרה. 

אהבתי מאוד את השיר MD שאביב כתב. היה לו וייב רומנטי ג׳אזי נעים, ואולי בגלל זה הוא הוקדש לבנות בקהל. החבר׳ה האלה, איך לומר בעדינות, בהחלט מצוידים כהלכה.
אהבתי מאוד גם את הצד הפאנקי שלהם שבא לידי ביטוי במיוחד בשיר Analog mummies . וכנראה שאני לא היחידה, כי הקהל עף על זה. גם השיר שאברו שר והלחין- Cycles (מילים של ביז'ו בוסקילה) היה פשוט מצויין. זה באמת קשה לשיר ולבסבס בו-זמנית, אבל הוא עשה את זה פשוט מעולה (הכנס סמיילי של לב כאן) אני חולה על הסאונד השמן שלו, הוא בהחלט אחד הבסיסטים הטובים שנחתו מהחלל במקום הזה.

גלעד אברו. גם סאונד משובח, גם קוקו מנקות.

לא הכל היה קל על האוזן, היו קטעים שבורים שלא היה ברור איך לאכול, או איך לעכל, מצד שני ברור שמוסיקה קלה לא היתה המטרה שלשמה התכנסנו. מצד שני, התחברתי יותר לקטעים שבהם היתה גם שירה. לכן כשמרינה עלתה להתארח, היא הוסיפה נופך מעולה להופעה. אין מה להגיד עליה שלא נאמר כבר מיליון פעם- מלאת כריזמה, סקס אפיל, וכל מה שפרונט וומן צריכה בהופעה כובשת. היא הכניסה ים של אנרגיות, אבל מצד שני היא גם לגמרי לקחה את מוקד תשומת הלב, ואני לא בטוחה שזה היה לטובה.
אני חושבת שהמופע היה צריך להסתיים אחרי השיר האחרון עם אבישי ומרינה וללא הדרן, אני מבינה את הפיתוי לעלות להדרן, אבל כפי שחששתי, לצערי הם לא הצליחו לשחזר את רמת האנרגיה המטורפת שהיתה להם עם שחקני החיזוק שלהם, והפער הורגש פתאום באופן משמעותי. מצד שני, מה אני יודעת, נהניתי לאללה, וזה כל מה שחשוב.

אבישי ומרינה. פצצת אנרגיה נדירה (מה קורה עם הסלוגנים שלי היום...)

בקיצור, זכיתי בחוויה ייחודית, עם מוסיקה שונה, מיוחדת, ועם נגנים שעדיף לקרוא להם אמנים וירטואוזים, כי מה שהם עושים, זו לא סתם נגינה- זו באמת אומנות. 
סכך- עף. 

במה מרכזית.

במה לגיטרה.

במה לבס.

ברווז.
לא? טוב, במה לתופים. 

סקירת הופעה: טאטרן, האיזור 6.7.13

את ההוריקן המוסיקלי שנקרא טאטרן צריך לשמוע במו אוזניך כדי להבין איזו תופעה מוסיקלית נדירה זו.
בחודשים שקדמו להופעה, אנשים סביבי היו לוחשים "טאטרן" במן יראת כבוד כזו, כאילו מדובר במפלצת
הספגטי המעופפת. אז הסתקרנתי להבין על מה כל הרעש. וגיליתי תופעה שהיא הכל, חוץ מרעש. 

הוריקן מוסיקלי. טאטרן באיזור. 

הטריו הזה נוצר אי שם בתחילת 2011, כאשר חברי הלהקה, שהיו חברים טובים כבר שנים ועבדו ביחד בכל מיני הרכבים אחרים, החליטו להפגש לג'מג'ם קצת. מפה לשם, היתה כימיה טובה, והוחלט על הקמת הלהקה.
רוב הקטעים שהם מנגנים נכתבו על ידי אופיר הבסיסט (הא! כוח לבסיסטים!! :-) ). אבל לאחרונה נכנסו קטעים גם של תמוז הגיטריסט ודן המתופף. כל חברי הלהקה שותפים בכתיבה. לדבריהם, בתהליך העבודה שלהם מישהו מביא איזה קטע, לומדים מקשיבים, מנתחים, מג'מג'מים עליו, ולאט לאט מתגבש עיבוד קולקטיבי מדוקדק. 

שומעים את תהליך העבודה הזה בצורה מאוד ברורה, המקצבים נהדרים, ושלושת הנגנים יושבים יותר טייט ממהדק תעשייתי. לאורך המופע, הטריו חלש על סגנונות מוסיקליים שונים ומגוונים- דיסקו, רוק אלטרנטיבי, מקצבים לטיניים, פרוגרסיב, מוסיקה אתנית ועוד. ובכל אחד מהקטעים הם היו מדוייקים להפליא וסטריליים יותר מכלים של מנתח, מה שהפך את החוויה הזו לנעימה במיוחד, הסאונד היה מצויין, והיה תענוג להקשיב להם. 

הרגשתי שאני צופה באומנות בעודה מתרחשת. זה נשמע קצת מצחיק, הרי כל מוסיקה היא אומנות, אבל כאן הרגשתי אחרת- הנגינה שלהם היתה כמעט מדיטטיבית עבורם, והקהל צופה במדיטציה הזאת. מדהים כמה עניין הם מצליחים לייצר על הבמה בכל כך מעט תנועה. הם ייצרו דיאלוגים מרתקים, ממש כאילו סיפרו סיפור אחד לשני, כמו כדור שעובר בין הידיים של שלושתם, הם הצליחו לייצר אווירה קסומה, וגרמו לי להרגיש כמו בשעת סיפור, מוסיקלית. 

שעת סיפור מוסיקאלי- דיאלוגים מרתקים, סטריליות ודיוק מופתי. 

הדהים אותי, איך מצד אחד משהו יכול להשמע מוכר באוזן, ומצד שני בו בזמן חדשני לחלוטין. כל אחד משלושת הנגנים הציג שליטה מופתית בכלי שלו, והאפקטים והסאונדים הייחודיים שלהם היו מדהימים. הדינמיקה של חברי הלהקה היתה מצויינת, ומזמן לא ראיתי נגנים רגישים כל כך על כליהם. זה כל כך נדיר לראות גיטריסט מאזין לסולו בס בכזה ריכוז, כאילו הוא מנגן אותו בעצמו, עד כדי כך הם קשובים אחד לשני. מידת הפרגון וההדדיות בלהקה הזאת הרשימה אותי מאוד. 

השואו של הלהקה לא חזק במיוחד, והם נראו קצת כמו ערמה של חנונים בטי שירטים וג'ינסים, שנתנו להם לשחק במחשב קצת יותר מדי זמן,  אבל הם נהנו מהביחד שלהם על הבמה והתוצר שלהם עליה, וזה לחלוטין הנגיש וחיבר אותם לקהל בקלות. זה הרגיש כאילו הם במגרש משחקים, ומשתעשעים כאוות נפשם בכל הבא ליד. רמת ההתמחות שלהם על כליהם היתה גבוהה מאוד, והכתיבה של הקטעים היתה בהתאם, אבל לא בקטע מתנשא כמו שמרגישים לפעמים בג'אז, אלא בקטע נגיש מאוד, שאפשר גם למי שלא מבין דבר וחצי דבר במוסיקה ליהנות מהמופע הקצבי, הכיפי והמשובח שהם העמידו. 

גאווה לאומית- כוח לבסיסטים!!! :-)

ללא ספק זאת היתה חוויה מרתקת עבורי, לראות חשיבה מוסיקלית חדשנית, יציאה לסולואים מרתקת- שניים מהנגנים מחזיקים ליין מבריק כלשהו, ועליו מלביש הנגן השלישי סולו פסיכי לחלוטין, שהשאיר את המאזינים עם לסתות שמוטות בכל פעם מחדש. הם היו עד כדי כך סטרילים, שכשעצמתי עיניים, הרגשתי ברגעים מסויימים שאני מקשיבה לדיסק. הלהקה הזאת מאגדת את כל מה שאני אוהבת בהופעה טובה- גישה צנועה, עם נגינה וכישורים משגעים. ככה כותבים מוסיקה טובה, ולזכות הטריו הזה יאמר, שלא חסר לו כלום, הוא מושלם בקונסטלציה הזו. אם מוסיקליות היתה נמדדת בכסף, הם היו פאקינג ביל גייטס. 

ובפן האישי יותר, נהניתי בטירוף, למדתי, קיבלתי השראה, וחוויתי מוסיקה באופן שלא יוצא לי לחוות אצל להקות אחרות בדרך כלל. זה כל כך כיף לשמוע עושר מוסיקלי וכשרון מדהים כזה, והם לגמרי קנו כאן מעריצה שרופה. 

חברי הלהקה: 

תמוז דקל- גיטרה

אופיר בנימינוב- בס

דן מאיו- תופים. 

מנהל הלהקה- אייל בסון. 

הלהקה הקליטה כבר אלבום, הוא בשלבי מיקס ועריכה וייצא לשוק בחודשים הקרובים. תקנו אותו. 

הם אמנם מכוונים לחו"ל, ומתכננים טורים באירופה וארה"ב, אבל בחודשים הקרובים הם יחרשו את הארץ בהופעות, ואם אתם הולכים לראות הופעה אחת בקיץ הזה, אז שזאת תהיה ההופעה הזאת. ואם אתם מוסיקאים, אז על אחת כמה וכמה אתם חייבים ללכת, ולו רק כדי להרגיש ממש רע עם עצמכם... :-) 

ב-30.7 הם מגיעים לג'מג'ם בהודנא, וב-21.8 הם יופיעו בפסטיבל הג'אז באילת, באולם דיאמנטה בשעה 20:00. 

או מיי גוד תלכו. 

ביצוע לייב לשיר Strawberry Fields Forever - אחד הביצועים הכי יפים ומרגשים בהופעה. 

!Tatran were in THE ZONE alright 

טאטרן בפייסבוק

סקירת הופעה: פליינג בייבי, בארבי, 5.7.13:

מכירים את החבורה של הכיתה שתמיד היתה יושבת מאחורה ועושה רעש ושמח? עכשיו דמיינו את החבורה הזאת נפגשת עשר שנים אחרי, רק שבמקום רעש יש גיטרות, ובמקום כיתה יש במה.
הפליינג בייבי, שעלו באיחור אופנתי של שעה, השתלטו על הבמה הזאת  מהשנייה הראשונה כמו רוק סטארים מהסבנטיז עם כל הנוכחות והאנרגיות שלהם. 

פצצת אנרגיה. פליינג בייבי בבארבי.

מהרגע הראשון שראיתי אותם, חשבתי שעל סמך הלוק שלהם אפשר ליצור בדיחה נהדרת- קאובוי, לוחם קונג פו, וגרוזיני בלי חולצה בטרנינג כחול ושרשר של ינשוף נפגשים בבר(בי)...
בסופו של דבר צריך להבין שכל אחד מהטריו הזה מביא את הקטע האישי שלו על הבמה, זאת לא אותה להקה קטנה מלפני עשור. האנשים האלה התפתחו, גדלו והתבגרו למקום שכנראה לא יאפשר להם להמשיך ליצור את אותה המוסיקה שהם ייצרו פעם, אבל זה בהחלט מקום שמאפשר להם לעשות מחווה לעצמם מהעבר. וכל ההופעה נעשתה ברוח הרטרו-נוסטלגית הזאת.
הלהקה יושבת מצויין ביחד, ולמרות שכל אחד לגמרי בקטע של עצמו, יש להם אחלה כימיה ואנרגיה משוגעת שלא היתה מביישת אפילו את הארנב של אנרג׳ייזר.

קאוובוי, לוחם קונג פו, וגרוזיני בטרנינג. מבדר :-)

גילוי נאות: בגלל שלא הכרתי את הלהקה בסבב הראשון שלה, הרגשתי שאני לא רואה את ההופעה דרך עדשות הנוסטלגיה שכולם סביבי הרכיבו. ובכל זאת, כמעט בכל שיר אפשר היה למצוא משהו מגניב שתופס את האוזן וקל להתחבר אליו. הלהקה הצליחה להחזיק את האנרגיות על הבמה נהדר ועד הרגע האחרון ממש הקהל לא הפסיק לשאוג.
בעצם אפשר לקרוא לזה "פוגרום רוקנרולי". מוסיקה גראנג׳ית שגרמה לכל הקהל לנענע את הראש בלי הפסקה.

רואים שהחבר׳ה האלה לא דופקים חשבון לאף אחד, הם באו להינות, וההנאה הזאת מדבקת. מרגישים גם את הניסיון שכל אחד מהנגנים צבר, אבל קשה להימנע מהתחושה שמשהו שם מיושן וזקוק לאיוורור מהסגנון האולד פאשן שלו...

קהל מעריצים נאמן. 

גבע אלון, הזמר, כתב והלחין את כל השירים. כששאלתי אותו באיזה פורמט הוא מעדיף את השירים שלו- בגרסה הגראנג׳ית עם להקה נותנת בראש, או בגרסת הסולו שלו עם האקוסטית, הוא ישר נכנס למגננת ׳את-מי-אתה-אוהב-יותר-אמא-או-אבא׳, וענה לי שאי אפשר להשוות בכלל, אבל אני חושבת שמשהו בקונסטלציה הזאת לא מחמיא לשירים שלו כמו מה שהוא יודע להוציא מעצמו במופע הסולו שלו. והאמת, שם התחברתי יותר.
חוץ מזה, הרגשתי קצת כאילו המתופף והבסיסט היו בסך הכל העמודים התומכים להשתוללות המאסיבית של גבע על הגיטרה (ומיותר לציין שהוא אחד הגיטריסטים המוכשרים ביותר שיצא לי לראות לאחרונה). הייתה חסרה לי טביעת אצבע ייחודית יותר אצל שאר חברי הלהקה.
נראה כאילו אחד שם כי הוא חושב שהוא נראה מגניב, אחד שם וזה מרגיש לו מגניב, אבל רק אחד שם באמת נשמע מגניב.

עמוד התווך של הלהקה. גבע אלון. 

דווקא השירים השקטים יותר שלהם השאירו בי חותם רציני, ונהניתי במיוחד מ- "The doorway to simplicity", 

"I want you to love me", "High and down", והשיר שהכי אהבתי היה "Light years away".  

הסט ליסט היה מעולה, ואפילו שלא הכרתי את השירים, נהניתי מההופעה, מההדרן הנהדר, ומהקהל העצום והתומך שהגיע. ובתור מי שגדלה על ברכי הרוק הישן, אני יכולה להגיד שזאת היתה הופעה מהסוג שגורם לילדים לחזור הביתה ולרצות להרים כלי נגינה. 

הלהקה, שמורכבת מגבע אלון על הגיטרה והשירה, איסר טננבאום על התופים(רוקפור), וגדי אלטמן על הבס (בוטן מתוק בקרקס), לא מתכננת שום דבר קונקרטי לעתיד, ואין להם תוכניות לכתוב עוד שירים, אז בעצם מי שהגיע להופעה שלהם אתמול, או ילך היום (6.7), יהיה עד לחלון הזדמנויות די קטן שבו חברי הלהקה סופסוף מצאו זמן והזדמנות להתפנות מפרוייקטי הסולו שלהם ולהתאסף לרגע מחדש. בקיצור, נוסטלגיה. 

למי שמכיר את הלהקה, אני ממליצה בחום ללכת להופעה, ולמי שלא, אני גם ממליצה ללכת, ולו רק כדי להווכח שבארץ יודעים לייצר מוסיקה יותר חיה ובועטת מבכל מקום אחר. 

פליינג בייבי. אווו בייבי.