רשומות
מכירים את החבורה של הכיתה שתמיד היתה יושבת מאחורה ועושה רעש ושמח? עכשיו דמיינו את החבורה הזאת נפגשת עשר שנים אחרי, רק שבמקום רעש יש גיטרות, ובמקום כיתה יש במה.
הפליינג בייבי, שעלו באיחור אופנתי של שעה, השתלטו על הבמה הזאת מהשנייה הראשונה כמו רוק סטארים מהסבנטיז עם כל הנוכחות והאנרגיות שלהם.
מהרגע הראשון שראיתי אותם, חשבתי שעל סמך הלוק שלהם אפשר ליצור בדיחה נהדרת- קאובוי, לוחם קונג פו, וגרוזיני בלי חולצה בטרנינג כחול ושרשר של ינשוף נפגשים בבר(בי)...
בסופו של דבר צריך להבין שכל אחד מהטריו הזה מביא את הקטע האישי שלו על הבמה, זאת לא אותה להקה קטנה מלפני עשור. האנשים האלה התפתחו, גדלו והתבגרו למקום שכנראה לא יאפשר להם להמשיך ליצור את אותה המוסיקה שהם ייצרו פעם, אבל זה בהחלט מקום שמאפשר להם לעשות מחווה לעצמם מהעבר. וכל ההופעה נעשתה ברוח הרטרו-נוסטלגית הזאת.
הלהקה יושבת מצויין ביחד, ולמרות שכל אחד לגמרי בקטע של עצמו, יש להם אחלה כימיה ואנרגיה משוגעת שלא היתה מביישת אפילו את הארנב של אנרג׳ייזר.
גילוי נאות: בגלל שלא הכרתי את הלהקה בסבב הראשון שלה, הרגשתי שאני לא רואה את ההופעה דרך עדשות הנוסטלגיה שכולם סביבי הרכיבו. ובכל זאת, כמעט בכל שיר אפשר היה למצוא משהו מגניב שתופס את האוזן וקל להתחבר אליו. הלהקה הצליחה להחזיק את האנרגיות על הבמה נהדר ועד הרגע האחרון ממש הקהל לא הפסיק לשאוג.
בעצם אפשר לקרוא לזה "פוגרום רוקנרולי". מוסיקה גראנג׳ית שגרמה לכל הקהל לנענע את הראש בלי הפסקה.
גבע אלון, הזמר, כתב והלחין את כל השירים. כששאלתי אותו באיזה פורמט הוא מעדיף את השירים שלו- בגרסה הגראנג׳ית עם להקה נותנת בראש, או בגרסת הסולו שלו עם האקוסטית, הוא ישר נכנס למגננת ׳את-מי-אתה-אוהב-יותר-אמא-או-אבא׳, וענה לי שאי אפשר להשוות בכלל, אבל אני חושבת שמשהו בקונסטלציה הזאת לא מחמיא לשירים שלו כמו מה שהוא יודע להוציא מעצמו במופע הסולו שלו. והאמת, שם התחברתי יותר.
חוץ מזה, הרגשתי קצת כאילו המתופף והבסיסט היו בסך הכל העמודים התומכים להשתוללות המאסיבית של גבע על הגיטרה (ומיותר לציין שהוא אחד הגיטריסטים המוכשרים ביותר שיצא לי לראות לאחרונה). הייתה חסרה לי טביעת אצבע ייחודית יותר אצל שאר חברי הלהקה.
נראה כאילו אחד שם כי הוא חושב שהוא נראה מגניב, אחד שם וזה מרגיש לו מגניב, אבל רק אחד שם באמת נשמע מגניב.
הפליינג בייבי, שעלו באיחור אופנתי של שעה, השתלטו על הבמה הזאת מהשנייה הראשונה כמו רוק סטארים מהסבנטיז עם כל הנוכחות והאנרגיות שלהם.
 |
| פצצת אנרגיה. פליינג בייבי בבארבי. |
מהרגע הראשון שראיתי אותם, חשבתי שעל סמך הלוק שלהם אפשר ליצור בדיחה נהדרת- קאובוי, לוחם קונג פו, וגרוזיני בלי חולצה בטרנינג כחול ושרשר של ינשוף נפגשים בבר(בי)...
בסופו של דבר צריך להבין שכל אחד מהטריו הזה מביא את הקטע האישי שלו על הבמה, זאת לא אותה להקה קטנה מלפני עשור. האנשים האלה התפתחו, גדלו והתבגרו למקום שכנראה לא יאפשר להם להמשיך ליצור את אותה המוסיקה שהם ייצרו פעם, אבל זה בהחלט מקום שמאפשר להם לעשות מחווה לעצמם מהעבר. וכל ההופעה נעשתה ברוח הרטרו-נוסטלגית הזאת.
הלהקה יושבת מצויין ביחד, ולמרות שכל אחד לגמרי בקטע של עצמו, יש להם אחלה כימיה ואנרגיה משוגעת שלא היתה מביישת אפילו את הארנב של אנרג׳ייזר.
 |
| קאוובוי, לוחם קונג פו, וגרוזיני בטרנינג. מבדר :-) |
גילוי נאות: בגלל שלא הכרתי את הלהקה בסבב הראשון שלה, הרגשתי שאני לא רואה את ההופעה דרך עדשות הנוסטלגיה שכולם סביבי הרכיבו. ובכל זאת, כמעט בכל שיר אפשר היה למצוא משהו מגניב שתופס את האוזן וקל להתחבר אליו. הלהקה הצליחה להחזיק את האנרגיות על הבמה נהדר ועד הרגע האחרון ממש הקהל לא הפסיק לשאוג.
בעצם אפשר לקרוא לזה "פוגרום רוקנרולי". מוסיקה גראנג׳ית שגרמה לכל הקהל לנענע את הראש בלי הפסקה.
רואים שהחבר׳ה האלה לא דופקים חשבון לאף אחד, הם באו להינות, וההנאה הזאת מדבקת. מרגישים גם את הניסיון שכל אחד מהנגנים צבר, אבל קשה להימנע מהתחושה שמשהו שם מיושן וזקוק לאיוורור מהסגנון האולד פאשן שלו...
 |
| קהל מעריצים נאמן. |
גבע אלון, הזמר, כתב והלחין את כל השירים. כששאלתי אותו באיזה פורמט הוא מעדיף את השירים שלו- בגרסה הגראנג׳ית עם להקה נותנת בראש, או בגרסת הסולו שלו עם האקוסטית, הוא ישר נכנס למגננת ׳את-מי-אתה-אוהב-יותר-אמא-או-אבא׳, וענה לי שאי אפשר להשוות בכלל, אבל אני חושבת שמשהו בקונסטלציה הזאת לא מחמיא לשירים שלו כמו מה שהוא יודע להוציא מעצמו במופע הסולו שלו. והאמת, שם התחברתי יותר.
חוץ מזה, הרגשתי קצת כאילו המתופף והבסיסט היו בסך הכל העמודים התומכים להשתוללות המאסיבית של גבע על הגיטרה (ומיותר לציין שהוא אחד הגיטריסטים המוכשרים ביותר שיצא לי לראות לאחרונה). הייתה חסרה לי טביעת אצבע ייחודית יותר אצל שאר חברי הלהקה.
נראה כאילו אחד שם כי הוא חושב שהוא נראה מגניב, אחד שם וזה מרגיש לו מגניב, אבל רק אחד שם באמת נשמע מגניב.
 |
| עמוד התווך של הלהקה. גבע אלון. |
דווקא השירים השקטים יותר שלהם השאירו בי חותם רציני, ונהניתי במיוחד מ- "The doorway to simplicity",
"I want you to love me", "High and down", והשיר שהכי אהבתי היה "Light years away".
הסט ליסט היה מעולה, ואפילו שלא הכרתי את השירים, נהניתי מההופעה, מההדרן הנהדר, ומהקהל העצום והתומך שהגיע. ובתור מי שגדלה על ברכי הרוק הישן, אני יכולה להגיד שזאת היתה הופעה מהסוג שגורם לילדים לחזור הביתה ולרצות להרים כלי נגינה.
הלהקה, שמורכבת מגבע אלון על הגיטרה והשירה, איסר טננבאום על התופים(רוקפור), וגדי אלטמן על הבס (בוטן מתוק בקרקס), לא מתכננת שום דבר קונקרטי לעתיד, ואין להם תוכניות לכתוב עוד שירים, אז בעצם מי שהגיע להופעה שלהם אתמול, או ילך היום (6.7), יהיה עד לחלון הזדמנויות די קטן שבו חברי הלהקה סופסוף מצאו זמן והזדמנות להתפנות מפרוייקטי הסולו שלהם ולהתאסף לרגע מחדש. בקיצור, נוסטלגיה.
למי שמכיר את הלהקה, אני ממליצה בחום ללכת להופעה, ולמי שלא, אני גם ממליצה ללכת, ולו רק כדי להווכח שבארץ יודעים לייצר מוסיקה יותר חיה ובועטת מבכל מקום אחר.
 |
| פליינג בייבי. אווו בייבי. |
