סקירת הופעה: אדם בן עזרא טריו, האזור, 27.6.14.

היה חם ביום מופע ההשקה של אדם בן עזרא. אבל היה לוהט על הבמה. 
הגעתי בלי שום ציפיות, לא הכרתי את החומרים של אדם כל כך, אבל הופתעתי לגלות מוסיקה איכותית, סוחפת ונגישה. 

אדם בן עזרא והטריו (אדם בן אמיתי וגלעד דוברצקי) באזור.

גלעד דוברצקי, הפרקשניסט המפלצתי שאדם לקח לטריו שלו, הוא אחד הנגנים הכי טובים בתחומו שיצא לי לשמוע, האיש מנגן על כל חלקי גופו וכל דבר שאפשר להוציא ממנו צליל (בזנט מעוקם למשולש), הופך בידיו לכלי נגינה לכל דבר (כמו בשיר "פלמנקו" בו ניגן במחיאות כף בלבד). הוא הביא אופי מיוחד מאוד למופע, ושמחתי שיצא לי לשמוע אותו לראשונה. גם הגיטריסט, אדם בן אמיתי, הוסיף נופך רוקנרולי מחוספס לטריו, ונשמע מצויין עם האקוסטית. למרות תפקידיו הצנועים, ואולי דווקא בזכותם, הוא בהחלט תרם רבות לגוון של הטריו. לדברי בן עזרא, הוא מאוד אוהב את התפר הזה שבין ג'אז לרוק מופק, לכן גם בחר את בן אמיתי לטריו שלו, וזה בדיוק הגוון שהוא הביא איתו. 

גלעד דוברצקי הפרקשניסט המופלא. מתופף על (עצמו).

בן עזרא, נשמע על הבמה כאילו הוא נולד עם קונטרבס ביד. הקצב זורם לו בדם, והוא מצליח להנגיש מקצבים מורכבים ומלודיות סבוכות לקהל הפשוט. זה היה מסוג המופעים שמרגישים דרך רעידות של הלבלב. 
ההרמוניה בין הנגנים היתה נפלאה, הרבה קשב ומקום לכל הכלים ביצירות, למרות שהקונטרבס בהחלט שלט בכל ביד רמה, והיה הדבק המאגד ונהג הקטר של המופע. 

הקטעים היו אקלקטיים למדי ועברו מגוון רחב של סגנונות. מה לא היה שם- היו מקצבים לטיניים, ערביים ומזרחיים, מערביים, אתניים, קלאסיים ומה לא. סוג של קיבוץ גלויות. החומרים במופע נכתבו לאורך עשור שלם, ובהחלט ניתן היה לשמוע את הגיוון, לעיתים התקשיתי לעבור בחדות כזו בין כל הסגנונות, אבל בסופו של דבר המופע היה קוהרנטי למדי, וטביעת האצבע של אדם בהחלט הורגשה בכל שיר ושיר. אפשר היה לשמוע קצת חיפוש עצמי בתוך מגוון הקטעים האלו, סוג של עבודת שורשים אולי. לא הכל היה קל לעיכול, אבל התרשמתי עמוקות מיכולות ההלחנה, המולטיטאסקינג עם הכלים והשירה, והרבגוניות הגדולה של המופע. ודווקא אחד הקטעים המוקדמים שלו "אלוהימה" בו שר בעברית, היה אחד הקטעים שהכי התחברתי אליהם. אפשר היה לזהות בקטעים רבים את ההשפעות המוסיקליות של אדם- באך, אבישי כהן, צ'יק קוריאה, סטינג.

מולטיטאסקינג, רבגוניות, מקצבים אקלקטיים, ועוד כמה מילים גדולות.

קטעים נוספים שאהבתי- Can't stop running, איתו נפתח המופע, והשיר "בולרו". גם הקאבר ל-"Come together" היה פאנקי, גרובי ומוצלח מאוד. פחות אהבתי את קטעי החאפלה המזרחית בסוף, איכשהו הם לא ישבו לי טוב מבחינה סגנונית, אבל זה בהחלט היה מקורי ומרענן בקונטקסט של המופע.  כיף לראות נגנים שעושים אהבה עם הכלים שלהם בפוזיציות שונות (סמיילי עם קריצה גסה).
היה תענוג לשמוע את אדם מספר על עצמו, הדרך שעשה ועל יצירותיו, ואפשר היה לשמוע את סיפור ההתבגרות הזה גם דרך הקטעים עצמם. הוא הצליח להוציא מהקונטרבס שלו מנעד צלילים מרהיב, והראה בקטעים כמו "אינדיה טיים" הבנה מוסיקלית עמוקה ויצירתיות מפותחת מאוד (שלא לדבר על יכולות טכניות מרשימות ביותר, זה כל כך מסובך לשיר ולנגן בס במקביל). 

מופע של איש אחד- אדם בן עזרא. 

קטעי הפסנתר והקלרינט היו לא רעים, אבל פחות התחברתי אליהם. בס הוא ללא ספק ה-כלי שלו, וברגע שאדם עזב את מרכז הבמה לטובת הפסנתר בפינה, משהו התעמעם מאוד במופע, ואיבד מעט מהברק שלו. לעומת זאת, הקלרינט אכן היה תוספת מרתקת, והוכחה נפלאה ליכולות הלחנה מרשימות מאוד, ובכל זאת, מצאתי את עצמי מרחפת לכל מיני פינות מחשבתיות אחרות... אבל טביעת האצבע הייחודית של אדם היתה שזורה לאורך כל הקטעים במופע, והורגשה היטב גם כאשר הוא ניגן על כלים אחרים. 

מישהו אמר קלרינט ולא קיבל? ילד פלא.

היו מספר קטעים שאדם ביצע סולו, והיה בהם קסם גדול, אולי אפילו יותר מאשר עם ההרכב. השליטה שלו בכלי, ויכולת ההבעה שלו עליו הן לא פחות ממופלאות. הוא פשוט להקה של איש אחד, וכשמוסיפים לזה את השימוש בלופר והשירה, אני תוהה האם הוא באמת זקוק לעוד נגנים על הבמה. הוא לגמרי "מספק את הסחורה" לבדו. אני בוודאי לא היחידה שחושבת כך, בקרוב אדם ייצא לטור סולו באיטליה, ובמהלכו יחמם את ריצ'רד בונה המופלא. 

שאלתי את אדם בסוף המופע איפה הוא רואה את עצמו מוסיקלית בעוד 5 שנים, והוא ענה תשובה נהדרת- אני מגלה הכל תוך כדי עשייה, אוהב המון סטיילים, ולא יודע לאן זה יתגלגל. מוסיף כל פעם טפח ועוד טפח ונהנה לגלות את התוצאה תוך כדי היצירה. הוא גם ציין שאין לו איזה חזון מסויים, ובמובן הזה כך גם מרגיש המופע, מעין הצצה לכל מיני פינות בתוך אדם בן עזרא. 

גם טיפ לצועדים בדרכו קיבלתי: "צריך להתאמן כמו משוגעים, לא לוותר לעצמנו, קשה מאוד להתבלט בעולם מלא כשרונות, לכן חשוב מאוד למצוא את הייחוד, לחפש את הדבר שבו אתה הכי מיוחד ולפתח אותו."  נדמה לי שהוא יישם את העצה הזו בעצמו באופן נהדר. 

ולי יש רק דבר אחד להגיד- קונטרבס עם דיסטורשן ולופר, וסולו משולש (שבכלל היה בזנט מכופף) וביטבוקס. אני באמת לא צריכה יותר מזה. 

קישור לעמוד של אדם בן עזרא בפייסבוק, וקישור לאתר של אדם, תשמעו בעצמכם! :)

קליל, מוכשר, נגיש, נמר ופסנתר כנף. אהבתי! 

סקירת הופעה: דאבל פיצ'ר- גיא שמי ורות דולורס וייס, במסגרת פרויקט "דו" בבית מזרח מערב, 25.2.14.

גיא שמי ולהקת "לא":

זו היתה הפעם הראשונה שלי בבית מזרח מערב. אפשר לומר שהאווירה שם אוריינטלית מאוד, אבל יש משהו צנוע במיקום המרהיב הזה שהוא פשוט שובה לב. החלל מקסים ומושלם להופעות באווירה אקוסטית.

את גיא שמי לא ממש הכרתי, ובוודאי שלא את החומרים שלו, אבל ברגע שהוא ולהקתו "לא" עלו על הבמה, היה ברור שהמנגינות של גיא מתיישבות בתיאום מושלם עם הלוקיישן- מהודרות, ובכל זאת מעבירות תחושה צנועה למדי.

השירה של גיא הפתיעה אותי, היה בה משהו כנה ואמיתי מאוד אבל היא גם לוותה בסוג של חוסר ביטחון קל. מצד שני, יש משהו שממיס אותי בכל פעם שאני שומעת מישהו שר את עצמו לדעת. 

את השירה של גיא ליווה ניר וקסמן בקולות שניים, שבהחלט נתן תמיכה מצוינת. ההרמוניות היו יפות ונעימות מאוד לאוזן. 

למה 'לא'? בטח שכן! גיא שמי, ניר וקסמן וגיא לוי.

שמחתי לראות את הדומיננטיות של הקונטרבס במופע הזה, עליו היה אמון במומחיות רבה גיא לוי, ונהניתי מאוד מהדיאלוגים היפים שלו עם הגיטרה. מבחינה מלודית ואינסטרומנטלית זה היה נעים לאוזן וכובש. גיא שמי פורט על הגיטרה שלו במיומנות רבה, והוא כותב ומלחין נהדר, משוכלל ובהחלט מוסיקלי מאוד. היו אפילו כמה רגעים שהזכירו לי קצת את הלחנים של מתי כספי. עם זאת, היה לי קושי מסוים להתחבר למלודיות של השירה, כי תפקידי הכלים היו מורכבים מאוד ועמוסים כשלעצמם, אז חסרה לי קצת פשטות וקונטרסט מבחינת המנגינות ותפקידי השירה.

למרות האינטנסיביות, המופע היה מאוד מוסיקלי, ועטף אותי בתחושה חמימה. אהבתי במיוחד את הקטעים האינסטרומנטליים, ואת הקטעים בהם גיא לוי השתמש בקשת ונתן נפח נפלא ועשיר לשירים. 

רות דולורס וייס:

כמה ביצים צריך כדי לעמוד לבד על הבמה ולהחזיק שיר שלם באקפלה בלי שום כלים או הגברה. ככה נפתחה ההופעה שלה, ובמקום החשוף הזה, פשוט אי אפשר לזייף, בייחוד לא את עצמך.

רות מצאה חן בעיני החל מהאופן שבו היא נעמדה מול הקהל, דרך הסידור הנבוך של כסא הפסנתר, וכלה בקסם שהיא השרתה על האולם.  

בנוסף להיותה פסנתרנית מעולה וזמרת ייחודית מאוד, יש לה יכולת ביטוי יוצאת דופן שריגשה אותי מאוד. קשת הרגשות שאפיינו את שיריה נעה בין רכות מלטפת, לעוצמה רבה, וזה בהחלט נתן הרבה השראה.

היא כותבת ומלחינה מצוין, ובאופן נדיר למדי יודעת לתת למילים את המקום הראוי להן, ולשלב אותן בצורה מעולה עם הלחן והצלילים. 

רות. אקפלה. תעוזה. אומץ. ביצים. חלב. גבינה צהובה.
בעצם, זו לא הרשימה הנכונה. 

אהבתי את השיר "געגועיי" שהיה עדין כנה ונוקב. רות היא פרפורמרית עם הרבה חן ותעוזה, והתענגתי על המופע שלה מאוד, כי יש מעטות כאלו בתחום.

היא ישבה שם על הבמה עם עצמה ועם השירים שלה, באופן הכי אינטימי שיש, וזה הרגיש כאילו אני צופה בה בחדר העבודה שלה בבית. זה היה פשוט נפלא. 

הביצוע המפתיע לשיר "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג היה פשוט מצוין, והוכיח לי שוב כמה הבנה, בגרות ומקום רות יודעת לתת למילים בעזרת הפסנתר וההגשה שלה. רבים וטובים (ואני ביניהם) נתקלו כבר באתגר הזה להתאים לחן וצלילים למילים בעברית, בייחוד כאלו שכתובות כמו שצריך, אבל היא לגמרי הצליחה להתגבר על הקושי הזה ונתנה פתרון מלכותי למדי לבעיה.

אני קוראת לתמונה הזאת "סידור נבוך של כסא הפסנתר".

כמו שהיא פתחה את המופע, כך היא גם סיימה אותו, לבד מול הקהל, בלי הגברה, בלי פסנתר, בקטע שירה אקפלה, חף לגמרי מכל תמיכה, ואהבתי מאוד את ההתאבדות המחושבת הזו שלה.

שני המופעים האלו החזירו אותי קצת אחורה בזמן לתקופה שמוזיקה היתה קצת יותר אישית, כנה ותמימה. יש משהו נוסטלגי מהעבר שפגש אותי בהווה של המקום הזה.

המופעים האלו תחת קורת הגג של פרויקט 'דו' היו מרגשים, אינטימיים מאוד, ונועדו לתת במה לאנשים שיש להם באמת משהו מעניין להגיד.

תקשיבו לביצוע מההופעה של גיא שמי ו'לא' לשיר לא הגיוני לכעוס על טבע (צילם יובל אראל), ולביצוע של רות ל-God Bless the Child.

וחוץ מזה, תאהבו את 'דו' בפייסבוק. ותלכו למופע הבא בסדרה- 18.3- גליה חי ואבי בללי [נקמת הטרקטור] // רז שמואלי.

הזכירה לי קצת את ג'ולי אנדרוז בצלילי המוסיקה.
או מרי פופינס. או משהו קסום שכזה. :)

סקירת הופעה: אמנדה פאלמר, 23.10.13, בארבי.

איפה להתחיל. 

כששמעתי שאמנדה פאלמר מגיעה לארץ, הכרתי אותה רק בתור "הבחורה המגניבה ההיא, שעשתה הרצאה על קראוד פאנדינג בטד, והתפשטה בהופעה בשביל לצחוק על סיקור של צהובון שתפס את החזה שלה בזוית לא טובה". 

אז אולי באתי בגלל זה, אבל נשארתי בגלל המוסיקה. ואז הלכתי בגלל השעה. 

זאת היתה פעם ראשונה בחיי שהלכתי באמצע הופעה, ועוד אחת טובה, פשוט כי לא יכולתי יותר. אבל נחזור לזה. 

פתיחה מפתיעה. קריפ על הבר. 

את אמנדה חימם יהוא ירון, וכל כך שמחתי שהיא טרחה לעלות לבמה ולהציג אותו באופן אישי, זה מעיד הרבה מאוד על ההערכה שלה לנגנים, לתחום שלה, ולאופי הבסיסי שלה כבן אדם וכמוסיקאי. 

יהוא עשה עבודה מעולה על הבס. היתה שם כנות מקסימה, כזו לא מהוקצעת מסביב לפינות, ולמרות זאת, ואולי אפילו בזכות זאת, מעבירה את המסר. כיף לראות בסיסט תופס ככה את קדמת הבמה בכזו עוצמה. אז נכון שהיו קצת בעיות במגעים, אבל היה מעולה, ונהניתי מהפשטות המורכבת שלו. 

לדעתי זה היה מופע חימום מושלם לאמנדה, שעלתה אחריו ובעצם המשיכה באותו קו מינימליסטי של פרפורמר אחד עם הכלי שלו שסוחף אולם שלם אחריו. 

מפרגנת ליהוא ירון. שאפו. 

כשהיא עלתה, הורגש צונאמי של התרגשות בקהל. ההפתעה האמיתית היתה כשכולם חיכו שהיא תעלה לבמה, ופתאום הקול שלה נשמע חלוש מאחור, הסתובבנו רק כדי לגלות אותה עומדת על הבר עם יוקלילי, שרה ביצוע מעולה ל"קריפ" של רדיוהד. כל הכבוד לה על המקוריות, ועל הדרך המעולה הזאת לתפוס את תשומת הלב של הקהל שהרגיש פתאום ממש חלק מהמופע. 

האנרגיות שלה היו מדהימות, היא סחפה והצליחה להעביר רגש בכל תנועה, צליל וניואנס שלה. 

חסרים בארץ אמנים מקוריים, מעניינים ומהפנטים כמוה. אפשר להתווכח אם אוהבים את השירים שלה או הסגנון, אבל אין שום וויכוח על רמת המחויבות של היוצרת הזו, שמנקזת את כל כולה והווייתה לתוך המוסיקה וההופעה שלה. הרגשתי כמו במופע קברט של אישה אחת. 

בעיני אמנדה היא סוג של סמל לשינוי, היא נציגה של תקופה והלך רוח אחר. היא לא מפחדת מכלום, לא דופקת חשבון, לא מצטדקת לרגע, ובעיקר לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד חוץ מעצמה. נהניתי מאוד מהשיחות שהיא ניהלה עם הקהל על ריהאנה, ועל הפנטזיה שלה עצמה להופיע פעם באצטדיון מול 55 אלף איש, אבל כפי שהיא ציינה, זה יקרה רק כשסדרי העדיפויות בעולם ישתנו לחלוטין. היא תיבלה את כל המופע בשיחות קלילות עם הקהל, סיפורים אישיים שלה, וירידות על ג'סטין ביבר ומיילי סיירוס. אמנם קצת חששתי ממופע סולו שלם רק שלה, אבל יש לי תחושה שזכינו לקבל מופע ייחודי בהרבה מזה שהיינו מקבלים במופע עם הרכב מלא. 

כריזמטית וסוחפת. 

אהבתי מאוד את החשיפה העצמית העצומה שלה. בין כל הדיבורים על הקולגות שלה למקצוע, והרגלי כסיסת הציפורניים שלא עזבו אותה מגיל 17, הרגשתי כאילו היא הגישה לנו את הלב שלה על מגש. הרבה אנשים שמעו על הנטייה שלה לעירום אומנותי, אבל זה כלום לעומת העירום הרגשי שהיא הציעה. אישית, לא ממש התרגשתי מהמוסיקה שלה, למעט מספר שירים עם מלל מוצלח במיוחד, אבל התרגשתי ממה שהיא רצתה להגיד בין השורות, ומה"איך" שהיא ניסתה להגיד את זה. ולפעמים בכלל לצעוק את זה. 

אחד השירים שהכי אהבתי היה "The bed song", שבדרך כלל מבוצע עם כל הלהקה (The Grand Theft Orchestra), אבל אמנדה עשתה לו גרסת סולו נהדרת שלגמרי ריגשה אותי.
גם השיר "In my mind" שמדבר על איך שהיא תופסת את עצמה, גרם לי להזדהות איתה מאוד. 

וכמובן השיר "Madonna&Gaga" שהיא כתבה על ליידי גאגא, מדונה ועל עצמה, היה פשוט נהדר.

אמנדה היתה כל כך מוסיקלית, לא משנה על איזה כלי (בהופעה היא ניגנה על יוקלילי ופסנתר חשמלי), היא הצליחה לצקת רגש טהור ומזוכך לתוך התכנים והשירים שלה. וזה שיש די הרבה שירים שלה שהייתי רוצה שתשמעו, מעיד עליה הרבה. מצד שני, את השיר על הטרוריסט מבוסטון לא ממש אהבתי. לדעתי זה עניין של טקט, ולשיר שיר על טרוריסטים בישראל, זה קצת פחות טקטי מהמצופה. אבל היי, זו אומנות, והיא נועדה לגרום לך לחשוב, והשיר הזה לגמרי השיג את המטרה הזו. אני שמחה שהיא לא מצנזרת את עצמה בשום צורה, העירום הרגשי והאומנותי שלה, הוא הדבר הכי מיוחד בה. 

אבל עם כל המחמאות האלו, ולמרות שהרגשתי כמו במופע קברט, זה היה בעצם מופע שהתאים לבר אפלולי עם פסנתר מול 30 איש, והפיכתו למופע עמידה של 3 וחצי שעות (!!) שכלל אינספור דיבורים ועמידה אינטנסיבית, גרע ממנו מאוד. הערב קצת איבד מהקסם שלו בגלל זה, ואפילו דברים טובים צריך לדעת מתי לסיים. גם האירוח של ניל גיימן, בעלה, שעלה והקריא 3 פואמות משעשעות, הוריד את רמת האנרגיה לאפס, ורק הוכיח כמה קשה להחזיק מופע לבד, וכמה כריזמטי ואנרגטי אתה צריך להיות בשביל לעמוד במשימה הזו בהצלחה (מה שלא הלך לניל כל כך, מזלו שאמנדה חזרה והרימה את העניינים בחזרה). כך שמעט זמן אחרי שניל ירד, אני נשברתי, והלכתי לפני הסוף (מה לעשות, היה צריך לקום למילואים ב-6 בבוקר, ואף אחד לא יכתוב לי שיר נחמה על זה). אבל אני יכולה להגיד בלב שלם, שזו אחת המוסיקאיות הכי מיוחדות בדורנו, ומי שיזדמן לו, כדאי שישמע אותה קצת, היא באמת נדירה.

עירום אומנותי. אמנדה פאלמר בבארבי. 

סקירת הופעה: תומר יוסף, הופעת עשור בבארבי, 3.8.13

על הבמה עולה בחור צנום בג'ינס וגופייה שחורה, נטול פוזה או שופוני, עם חיוך שמכסה לו חצי מהפרצוף, ומול מאות האנשים שהגיעו לראות אותו, נתן הופעה שאפשר לומר עליה שהיא היסטורית. לפחות במונחים שלו. 

כמו בקריירה המוסיקלית שלו, תומר התחיל את ההופעה עם שירים רגועים יחסית, ובהתאם לסגנון, הטקסטים היו העיקר בהם. הלהקה סיפקה תמיכה אטרקטיבית ומהוקצעת לבנאדם שעמד שם ושר את עצמו עד הסוף ומכל הלב. 

פאנקי, גרובי ומקפיץ. תומר יוסף בבארבי. 

ואז הגיע השיר "קומבינטור" ופתח את התיאבון של הקהל, העלה את מפלס ההתרגשות והגרוב, ושאב את הקהל עמוק לתוך החוויה הזו שנקראית "תומר יוסף". 

תומר, שהתחיל בכלל מתחום הסטנדאפ והמשחק, מנצל את הכישורים הללו ואת נסיונו הרב כפרפורמר, כדי ליצור הרבה עניין על הבמה,  וגם הנגנים (בעיקר המתופף והבסיסט, שהגרוב הכבד והכשרון שלהם החזיקו את כל המופע) היו פעילים מאוד. כמעט כל אחד מהם היה יכול להחזיק את הבמה לבדו, והכשרון שם נשפך בכמויות. היה כיף לראות חיית הופעות מנוסה כמו תומר, שמפלרטט עם הקהל כל הזמן, והקצב ממש זורם לו בדם. הכריזמה נשפכה ממנו, ואפילו כשהוא היה רק בעמדת נגן (טמבורין, גיטרה, תופים וכו'...), היה קשה להוריד ממנו את העיניים. 

חיית במה מנוסה. פסטיוסף :-)

היה כיף להסתכל עליהם, הם נהנו, וגם אנחנו. ההתרחשות היתה בלתי פוסקת, והיה פיוז'ן סגנונות נהדר- פתאום סט תיפוף משוגע של תומר ותמיר מוסקט (המתופף), או איזה סולו מזרחית, או ליין שירה אלקטרוני שנכנס במפתיע. לתומר יש טביעת אצבע ייחודית כאומן, וזה מאפיין נדיר ומבורך. הייתי מזהה את הטביעה הזו בעיניים עצומות בכל מקום. 

תומר סחף את הקהל למסע דרך התחנות המשמעותיות בחייו המוסיקליים, סיפר על הנגנים שלו, על ההשפעות עליו, וחשף את עצמו על הבמה בצורה נדירה. ראו את הנוסטלגיה נשפכת לו מהעיניים... באופן מפתיע, התרגשתי מהשירים השקטים שלו, הוא יודע להגיש טקסטים בצורה מצויינת ומשכנעת ביותר. היה מרגש כשהוא הקדיש שיר לאשתו, ועוד יותר מרגש היה לשמוע סיפור של בנאדם דרך השירים שלו. הוא מספר את סיפור חייו במילים, בשירה, בנגינה ומאגד הכל לכדי מופע קוהרנטי אחיד ומרתק. 

עשור שלם על במה אחת. מרתק. 

אחד השירים שתומר ביצע, היה שיר של הלהקה החדשה שלו (חצר אחורית),  בשם "אחד משלנו" בו אירח את גדי רונן, זה היה אחד השירים המשובחים של הערב- גרובי לאללה, וכיפי מאוד, איתמר הבסיסט הפגין בו כישורי שירה נהדרים, ובכלל אני ממליצה בחום לבדוק את הפרוייקט הזה שלהם. תומר אמר שהוא לא מסתדר עם מסגרות, ושהוא ברח מבית הספר בגלל זה, אבל בתכלס, הוא עשה שם בית ספר לפרפורמנס לכל מוסיקאי. השירים הכי חזקים בהופעה היו "BBB", שהטריף את הקהל, ביצוע מושלם לשיר "עברתי רק כדי לראות", "איש קטן", ו-"מה שנשאר". כמובן שהשירים של הבלקן ביט בוקס היו בין השיאים של הערב, בייחוד עם הכשרון של אורי קפלן, הסקסופוניסט של הבלקן שבא להתארח במופע. 

היו הרבה אורחים מוכשרים נוספים שהתארחו בהופעה, ואפילו אורחת אחת (מקווה שאני זוכרת נכון- ליליאנה מבומבה היסטריה), שעלתה לנאמבר במפתיע בלי שהדבר תוכנן מראש, והפגינה ראפ גרובי ברזילאי מטורף. אבל היתה שלישייה אחת יוצאת דופן (בעיקר כי היא לא ממש היתה קשורה בווייב לערב הזה). זו היתה להקת בנות שמורכבת משלוש אחיות בשם A-wa, ששרה מעין פאנק ראפ ערבי. כאן אפשר היה לראות את כוחו של תומר כמפיק, ואני חייבת לציין, משהו שם פחות עשה לי את זה. אישית, לא הצלחתי להתחבר לקטע של הבנות האלו, התוצר הסופי שלהן לא היה נעים לא לעין ולא לאוזן, נתנו לי תחושה של חאפלה, עם צהלולים והכל. הן 3 בנות, אבל במקום לשיר בהרמוניה, או לנצל את יכולותיהן בעזרת תפקידים מעניינים כלשהם, הן בעיקר עמדו וצרחו על הבמה באוניסון (שלושתן שרו את אותו דבר, וזה בעיקר היה צורם באוזן).

תומר עם A-wa. חאפלה צורמת. 

למרות סט של כמעט שעתיים, הקהל בהחלט רצה עוד, וכשתומר והלהקה ירדו מהבמה, הם השאירו מאחוריהם במה מיותמת, ואולם מלא עד אפס מקום בקהל צמא. וזה סימן להופעה מוצלחת בעיני. מאחלת לו שהעשור הבא שלו יהיה מוצלח לפחות כמו האחרון. וזאת לא משימה פשוטה למי שכבר כבש בהצלחה מסחררת את מרבית הבמות בארץ ובעולם. 

שמות הנגנים: 

איתמר ציגלר- בס.

תמיר מוסקט- תופים. 

רון בונקר- גיטרה. 

תום דרום- קלידים. 

אורחים:

אורי כנרות (בום פם)

גדי רונן (חצר אחורית)

אורי קפלן (BBB)

A-wa (לירון, תגל ותאיר חיים)

ליליאנה (בומבה היסטריה)

קהל צמא, קופצני ומפרגן. היה אדיר.

סקירת הופעה: טאטרן, האיזור 6.7.13

את ההוריקן המוסיקלי שנקרא טאטרן צריך לשמוע במו אוזניך כדי להבין איזו תופעה מוסיקלית נדירה זו.
בחודשים שקדמו להופעה, אנשים סביבי היו לוחשים "טאטרן" במן יראת כבוד כזו, כאילו מדובר במפלצת
הספגטי המעופפת. אז הסתקרנתי להבין על מה כל הרעש. וגיליתי תופעה שהיא הכל, חוץ מרעש. 

הוריקן מוסיקלי. טאטרן באיזור. 

הטריו הזה נוצר אי שם בתחילת 2011, כאשר חברי הלהקה, שהיו חברים טובים כבר שנים ועבדו ביחד בכל מיני הרכבים אחרים, החליטו להפגש לג'מג'ם קצת. מפה לשם, היתה כימיה טובה, והוחלט על הקמת הלהקה.
רוב הקטעים שהם מנגנים נכתבו על ידי אופיר הבסיסט (הא! כוח לבסיסטים!! :-) ). אבל לאחרונה נכנסו קטעים גם של תמוז הגיטריסט ודן המתופף. כל חברי הלהקה שותפים בכתיבה. לדבריהם, בתהליך העבודה שלהם מישהו מביא איזה קטע, לומדים מקשיבים, מנתחים, מג'מג'מים עליו, ולאט לאט מתגבש עיבוד קולקטיבי מדוקדק. 

שומעים את תהליך העבודה הזה בצורה מאוד ברורה, המקצבים נהדרים, ושלושת הנגנים יושבים יותר טייט ממהדק תעשייתי. לאורך המופע, הטריו חלש על סגנונות מוסיקליים שונים ומגוונים- דיסקו, רוק אלטרנטיבי, מקצבים לטיניים, פרוגרסיב, מוסיקה אתנית ועוד. ובכל אחד מהקטעים הם היו מדוייקים להפליא וסטריליים יותר מכלים של מנתח, מה שהפך את החוויה הזו לנעימה במיוחד, הסאונד היה מצויין, והיה תענוג להקשיב להם. 

הרגשתי שאני צופה באומנות בעודה מתרחשת. זה נשמע קצת מצחיק, הרי כל מוסיקה היא אומנות, אבל כאן הרגשתי אחרת- הנגינה שלהם היתה כמעט מדיטטיבית עבורם, והקהל צופה במדיטציה הזאת. מדהים כמה עניין הם מצליחים לייצר על הבמה בכל כך מעט תנועה. הם ייצרו דיאלוגים מרתקים, ממש כאילו סיפרו סיפור אחד לשני, כמו כדור שעובר בין הידיים של שלושתם, הם הצליחו לייצר אווירה קסומה, וגרמו לי להרגיש כמו בשעת סיפור, מוסיקלית. 

שעת סיפור מוסיקאלי- דיאלוגים מרתקים, סטריליות ודיוק מופתי. 

הדהים אותי, איך מצד אחד משהו יכול להשמע מוכר באוזן, ומצד שני בו בזמן חדשני לחלוטין. כל אחד משלושת הנגנים הציג שליטה מופתית בכלי שלו, והאפקטים והסאונדים הייחודיים שלהם היו מדהימים. הדינמיקה של חברי הלהקה היתה מצויינת, ומזמן לא ראיתי נגנים רגישים כל כך על כליהם. זה כל כך נדיר לראות גיטריסט מאזין לסולו בס בכזה ריכוז, כאילו הוא מנגן אותו בעצמו, עד כדי כך הם קשובים אחד לשני. מידת הפרגון וההדדיות בלהקה הזאת הרשימה אותי מאוד. 

השואו של הלהקה לא חזק במיוחד, והם נראו קצת כמו ערמה של חנונים בטי שירטים וג'ינסים, שנתנו להם לשחק במחשב קצת יותר מדי זמן,  אבל הם נהנו מהביחד שלהם על הבמה והתוצר שלהם עליה, וזה לחלוטין הנגיש וחיבר אותם לקהל בקלות. זה הרגיש כאילו הם במגרש משחקים, ומשתעשעים כאוות נפשם בכל הבא ליד. רמת ההתמחות שלהם על כליהם היתה גבוהה מאוד, והכתיבה של הקטעים היתה בהתאם, אבל לא בקטע מתנשא כמו שמרגישים לפעמים בג'אז, אלא בקטע נגיש מאוד, שאפשר גם למי שלא מבין דבר וחצי דבר במוסיקה ליהנות מהמופע הקצבי, הכיפי והמשובח שהם העמידו. 

גאווה לאומית- כוח לבסיסטים!!! :-)

ללא ספק זאת היתה חוויה מרתקת עבורי, לראות חשיבה מוסיקלית חדשנית, יציאה לסולואים מרתקת- שניים מהנגנים מחזיקים ליין מבריק כלשהו, ועליו מלביש הנגן השלישי סולו פסיכי לחלוטין, שהשאיר את המאזינים עם לסתות שמוטות בכל פעם מחדש. הם היו עד כדי כך סטרילים, שכשעצמתי עיניים, הרגשתי ברגעים מסויימים שאני מקשיבה לדיסק. הלהקה הזאת מאגדת את כל מה שאני אוהבת בהופעה טובה- גישה צנועה, עם נגינה וכישורים משגעים. ככה כותבים מוסיקה טובה, ולזכות הטריו הזה יאמר, שלא חסר לו כלום, הוא מושלם בקונסטלציה הזו. אם מוסיקליות היתה נמדדת בכסף, הם היו פאקינג ביל גייטס. 

ובפן האישי יותר, נהניתי בטירוף, למדתי, קיבלתי השראה, וחוויתי מוסיקה באופן שלא יוצא לי לחוות אצל להקות אחרות בדרך כלל. זה כל כך כיף לשמוע עושר מוסיקלי וכשרון מדהים כזה, והם לגמרי קנו כאן מעריצה שרופה. 

חברי הלהקה: 

תמוז דקל- גיטרה

אופיר בנימינוב- בס

דן מאיו- תופים. 

מנהל הלהקה- אייל בסון. 

הלהקה הקליטה כבר אלבום, הוא בשלבי מיקס ועריכה וייצא לשוק בחודשים הקרובים. תקנו אותו. 

הם אמנם מכוונים לחו"ל, ומתכננים טורים באירופה וארה"ב, אבל בחודשים הקרובים הם יחרשו את הארץ בהופעות, ואם אתם הולכים לראות הופעה אחת בקיץ הזה, אז שזאת תהיה ההופעה הזאת. ואם אתם מוסיקאים, אז על אחת כמה וכמה אתם חייבים ללכת, ולו רק כדי להרגיש ממש רע עם עצמכם... :-) 

ב-30.7 הם מגיעים לג'מג'ם בהודנא, וב-21.8 הם יופיעו בפסטיבל הג'אז באילת, באולם דיאמנטה בשעה 20:00. 

או מיי גוד תלכו. 

ביצוע לייב לשיר Strawberry Fields Forever - אחד הביצועים הכי יפים ומרגשים בהופעה. 

!Tatran were in THE ZONE alright 

טאטרן בפייסבוק

סקירת הופעה: רבקה זוהר ולירון לב, תיאטרון תמונע, 8.7.13

לפעמים אומרים לך "בוא!", ואתה בא. ופתאום אתה מוצא את עצמך מופתע. 
זה מה שקרה לי עם ההופעה של לירון לב ורבקה זוהר. 
שני שמות שבעיקר מעלים בקרב אנשים סימני שאלה נוספים, ואילו החיבור ביניהם מעלה סימן שאלה עוד יותר גדול. 

לפני כמה חודשים לירון הופיע בערב מחווה לאריה לבנון בתיאטרון הקאמרי, רבקה גם הופיעה באותו ערב. 
לירון, שגדל על שיריה, ואהב את מה ששמעו אוזניו, ניגש לשמוע אותה מאחורי הקלעים, והתרשם עמוקות מעוצמתה ונוכחותה. בסוף ההופעה הוא ניגש לדבר איתה, כדי לברר אם עודנה מקליטה שירים, ולהשמיע לה את השיר "תיקון כללי" שהוא כתב והרגיש שיתאים עבורה. רבקה אהבה את השיר, שבמהרה הוקלט לסקיצה, ולדברי לירון שלא יכל להפסיק לשמוע אותה, היא "הכניסה בשיר עומק אחר". שבועיים לאחר מכן רבקה שלחה ללירון טקסט של שיר שהיא כתבה לראשונה בחייה בכדי שילחין אותו, ומשם נפרץ הסכר, ובתוך חודש וחצי נכתבו 7 שירים משותפים. לאחר מספר שבועות התארחה רבקה בהופעה של לירון עם הלהקה שלו, וגם שם היתה כימיה נהדרת, וככה נולד המופע המשותף שלהם. 
במופע נוגנו שירים ישנים של לירון ושל רבקה בנפרד, אך מרבית השירים היו פרי יצירה משותף- טקסטים של רבקה שלירון הלחין. 

פרגון הדדי שמחמם את הלב. לירון ורבקה בתמונע. 

עד כאן שעת סיפור. אני הגעתי להופעה הזאת מתוך בורות "מוחלטת". כלומר, החלטתי להגיע ללא שום ידע מוקדם, ולכן ממש לא ידעתי למה לצפות. כפי שציינתי כבר, הופתעתי מאוד. ולטובה. 
ראשית, צוות הנגנים שמלווה את לב וזוהר מורכב ממוסיקאים מוכשרים, ונגן כלי הנשיפה בפרט היה ממש וירטואוז ותוספת ברוכה להרכב של 6 נגנים, שמנו בנוסף גם גיטרות, תופים, פרקאשן,  בוזוקי ובס.
מרגע שהלהקה עלתה על הבמה, הם נתנו פתיחה פאנקית, קצבית וכובשת עם השיר "זמר שלוש התשובות" של רבקה. וכאשר התחילו לנגן את "חורשת האקליפטוס", ורבקה הצטרפה על הבמה, הקהל הצטרף לשירה וניכרה התרגשות רבה בקרב הנוכחים. וגם אצל רבקה. היה בה רוך מפתיע, והתרגשות נהדרת של מישהי שמוקירה כל במה שניתנת לה לומר את שעל ליבה. 

כימיה נהדרת, מקצבים מרתקים.

הכימיה בין לירון ורבקה היתה פשוט מופלאה. עלתה בי אותה התחושה שעולה בי כשאני רואה בחור צעיר וחסון מפנה את מקומו לאישה מבוגרת באוטובוס. זה היה מחמם את הלב לראות כמה כבוד לירון והנגנים רוכשים לרבקה, מה שבא לידי ביטוי לאורך כל המופע. נשאבתי מיד לשירי ארץ ישראל היפה, שאפילו אני בתור מהגרת, גדלתי עליהם. היה כיף גדול לראות אותם מבוצעים בלייב. במהרה נדבקתי בהתרגשותה של רבקה, ונהניתי לראות כיצד לירון עוטף ומחבק אותה דרך שירתו ונגינתו. הקהל, שהיה מורכב בעיקר מחבר'ה מבוגרים, פירגן מאוד, וניכר היה שכולם נהנים ומרוצים מהמופע שהציגה המשפחה הקטנה על הבמה. 

לאחר הפתיחה הנהדרת של השירים המוכרים, הגיעו השירים החדשים. המקצבים היו מרתקים, קצת לטיני, קצת יווני, הרבה מקצבים מזרחיים, מלווים בעברית צחה ונוסטלגית. הדואטים של רבקה ולירון היו פשוט מקסימים, הם העלו אחד את השני ונשמעו מצויין ביחד. 
עם זאת, זה סגנון מאוד ספציפי, ומי שלא אוהב או מתחבר לרוח או שירי התקופה הזאת, לא ימצא את עצמו. לטוב ולרע, ההופעה הרגישה קצת כמו שירה בציבור, ומצד אחד חיברה מאוד את הקהל, אבל מצד שני באיזשהו שלב הרגשתי שהשירים קצת חוזרים על עצמם, ושאבדתי איפשהו באמצע. 
אבל אורך ההופעה היה מושלם, ולא הכביד על האוזן, ולא היה קצר מדי, כך שגם אם אבדתי באמצע, מצאתי את עצמי במהרה נהנית מהפרגון ההדדי, מהנגנים המוכשרים ומהכימיה המעולה שהיתה על הבמה. 

לירון לב. בוזוקי? כן בבקשה!  :-)

התעניינתי מאוד לדעת, איך זה מרגיש להיות חלק מהרכב כל כך מגוון ומעורב. לירון סיפר לי שרבקה היא אדם מיוחד מאוד, והיא הכל מלבד שגרתית או טיפוסית. ולכן גם תחושת הגיל נעלמת בתהליך העבודה המשותף. רבקה נכנסה להרכב, והחיבור הזה היה מרענן וחיובי לכל הצדדים, בייחוד לאור העומק והנשמה שהיא הכניסה איתה. הדבר הזה הורגש מאוד לאורך ההופעה.
כל השותפים נהנים מהפרוייקט הזה מאוד. ההקלטות לדיסק בעיצומן, והמופע מתוכנן לרוץ בכל רחבי הארץ. לירון סופג מרבקה הרבה ברמה האישית והרוחנית. לומד מנסיונה העשיר בתחום, מקבל פרופורציות ורוגע במסגרת התחרותית והנוקשה של תעשיית המוסיקה בארץ. 
ואני אוסיף בהערת סוגריים, שלדעתי החיבור הזה בין לירון, שזכור לי בעיקר בתור "יוצא כוכב נולד", לבין רבקה, שנעלמה מתחת לרדאר בשנים האחרונות, עושה רק טוב לשניהם. הן לאור מקוריות ורעננות המופע, והן לאור הכימיה הנהדרת שתורמת לשניהם ומציגה אותם באור חדש וחיובי יותר. אני מאחלת לכל זמר לעשות סטאז' כזה מתישהו בקריירה המוסיקלית שלו. התוצאות נהדרות. 

לינק: "תיקון כללי"- לירון לב ורבקה זוהר

נגנים: 
שם חממי- בוזוקי וגיטרה.
דני דוב- בס. 
רועי חלד- תופים. 
גל דהן- כלי נשיפה. 
נדב גיימן- כלי הקשה. 
אמיר קובלסקי- קלידן מחליף בהופעה. 
אלון רדעי- קלידן קבוע. 

מי שהסתקרן ורוצה ללכת- הופעה נוספת מתוכננת ב-18.8.13 בתיאטרון תמונע. תלכו! 

מפתיע! תלכו, תופתעו גם. 

סקירת הופעה: פליינג בייבי, בארבי, 5.7.13:

מכירים את החבורה של הכיתה שתמיד היתה יושבת מאחורה ועושה רעש ושמח? עכשיו דמיינו את החבורה הזאת נפגשת עשר שנים אחרי, רק שבמקום רעש יש גיטרות, ובמקום כיתה יש במה.
הפליינג בייבי, שעלו באיחור אופנתי של שעה, השתלטו על הבמה הזאת  מהשנייה הראשונה כמו רוק סטארים מהסבנטיז עם כל הנוכחות והאנרגיות שלהם. 

פצצת אנרגיה. פליינג בייבי בבארבי.

מהרגע הראשון שראיתי אותם, חשבתי שעל סמך הלוק שלהם אפשר ליצור בדיחה נהדרת- קאובוי, לוחם קונג פו, וגרוזיני בלי חולצה בטרנינג כחול ושרשר של ינשוף נפגשים בבר(בי)...
בסופו של דבר צריך להבין שכל אחד מהטריו הזה מביא את הקטע האישי שלו על הבמה, זאת לא אותה להקה קטנה מלפני עשור. האנשים האלה התפתחו, גדלו והתבגרו למקום שכנראה לא יאפשר להם להמשיך ליצור את אותה המוסיקה שהם ייצרו פעם, אבל זה בהחלט מקום שמאפשר להם לעשות מחווה לעצמם מהעבר. וכל ההופעה נעשתה ברוח הרטרו-נוסטלגית הזאת.
הלהקה יושבת מצויין ביחד, ולמרות שכל אחד לגמרי בקטע של עצמו, יש להם אחלה כימיה ואנרגיה משוגעת שלא היתה מביישת אפילו את הארנב של אנרג׳ייזר.

קאוובוי, לוחם קונג פו, וגרוזיני בטרנינג. מבדר :-)

גילוי נאות: בגלל שלא הכרתי את הלהקה בסבב הראשון שלה, הרגשתי שאני לא רואה את ההופעה דרך עדשות הנוסטלגיה שכולם סביבי הרכיבו. ובכל זאת, כמעט בכל שיר אפשר היה למצוא משהו מגניב שתופס את האוזן וקל להתחבר אליו. הלהקה הצליחה להחזיק את האנרגיות על הבמה נהדר ועד הרגע האחרון ממש הקהל לא הפסיק לשאוג.
בעצם אפשר לקרוא לזה "פוגרום רוקנרולי". מוסיקה גראנג׳ית שגרמה לכל הקהל לנענע את הראש בלי הפסקה.

רואים שהחבר׳ה האלה לא דופקים חשבון לאף אחד, הם באו להינות, וההנאה הזאת מדבקת. מרגישים גם את הניסיון שכל אחד מהנגנים צבר, אבל קשה להימנע מהתחושה שמשהו שם מיושן וזקוק לאיוורור מהסגנון האולד פאשן שלו...

קהל מעריצים נאמן. 

גבע אלון, הזמר, כתב והלחין את כל השירים. כששאלתי אותו באיזה פורמט הוא מעדיף את השירים שלו- בגרסה הגראנג׳ית עם להקה נותנת בראש, או בגרסת הסולו שלו עם האקוסטית, הוא ישר נכנס למגננת ׳את-מי-אתה-אוהב-יותר-אמא-או-אבא׳, וענה לי שאי אפשר להשוות בכלל, אבל אני חושבת שמשהו בקונסטלציה הזאת לא מחמיא לשירים שלו כמו מה שהוא יודע להוציא מעצמו במופע הסולו שלו. והאמת, שם התחברתי יותר.
חוץ מזה, הרגשתי קצת כאילו המתופף והבסיסט היו בסך הכל העמודים התומכים להשתוללות המאסיבית של גבע על הגיטרה (ומיותר לציין שהוא אחד הגיטריסטים המוכשרים ביותר שיצא לי לראות לאחרונה). הייתה חסרה לי טביעת אצבע ייחודית יותר אצל שאר חברי הלהקה.
נראה כאילו אחד שם כי הוא חושב שהוא נראה מגניב, אחד שם וזה מרגיש לו מגניב, אבל רק אחד שם באמת נשמע מגניב.

עמוד התווך של הלהקה. גבע אלון. 

דווקא השירים השקטים יותר שלהם השאירו בי חותם רציני, ונהניתי במיוחד מ- "The doorway to simplicity", 

"I want you to love me", "High and down", והשיר שהכי אהבתי היה "Light years away".  

הסט ליסט היה מעולה, ואפילו שלא הכרתי את השירים, נהניתי מההופעה, מההדרן הנהדר, ומהקהל העצום והתומך שהגיע. ובתור מי שגדלה על ברכי הרוק הישן, אני יכולה להגיד שזאת היתה הופעה מהסוג שגורם לילדים לחזור הביתה ולרצות להרים כלי נגינה. 

הלהקה, שמורכבת מגבע אלון על הגיטרה והשירה, איסר טננבאום על התופים(רוקפור), וגדי אלטמן על הבס (בוטן מתוק בקרקס), לא מתכננת שום דבר קונקרטי לעתיד, ואין להם תוכניות לכתוב עוד שירים, אז בעצם מי שהגיע להופעה שלהם אתמול, או ילך היום (6.7), יהיה עד לחלון הזדמנויות די קטן שבו חברי הלהקה סופסוף מצאו זמן והזדמנות להתפנות מפרוייקטי הסולו שלהם ולהתאסף לרגע מחדש. בקיצור, נוסטלגיה. 

למי שמכיר את הלהקה, אני ממליצה בחום ללכת להופעה, ולמי שלא, אני גם ממליצה ללכת, ולו רק כדי להווכח שבארץ יודעים לייצר מוסיקה יותר חיה ובועטת מבכל מקום אחר. 

פליינג בייבי. אווו בייבי. 

סקירת הופעה: טייני פינגרז, בארבי 29.5.13

אני רגילה לראות בהופעות קהל די מונוטוני ומיינסטרימי בדרך כלל. אבל מה שהלך בהופעה של טייני פינגרז הרגיש אנדרדוגי לחלוטין, החל מהחבר'ה שישבו בכניסה ועישנו בשרשרת, וכלה בבמה עצמה שנראתה כאילו נלקחה מסרט אפוקליפטי כלשהו. ואם לרוב ניתן למצוא בהופעות קהל ורסטילי מכל מיני סוגים, להופעה הזו הגיע קהל המורכב מצרכני תרבות יותר מודעים ובררניים, כזה שמחפש תמיד את הדבר החם הבא. 

במה אפוקליפטית. ושנדליר. 

הפתיחה היתה דרמטית, הסאונד היה מדהים, והתאורן שהכיר כנראה את כל השירים בעל פה, עשה עבודה נהדרת ביצירת האווירה המגובשת שהמופע הזה סיפק. כבר מההתחלה אפשר היה לראות שהלהקה הזאת יוצרת נהדר ביחד, הפרגון ההדדי שלהם הורגש מאוד, וכל כלי קיבל את המקום שלו בצורה מאוד מפרגנת ובולטת.  

יש איזו סטיגמה שמסתובבת באוויר, על זה שמוסיקה אינסטרומנטלית עלולה להיות משעממת. טייני פינגרז סותרים את המחשבה הזו לחלוטין. המוסיקה שלהם מתרחשת, מתהווה, מתפתחת ונוצרת בצורה מעגלית כל הזמן תוך כדי ההופעה. אין רגע דל, כל הזמן קורה משהו, אין הפסקות, אין עצירות, או שאתה עולה על הרכבת, או שאתה נשאר בחוץ. 

אתה נכנס לאט לאט לגרובים שלהם. זה משתלט עליך בשקט בשקט, קודם רק הרגל זזה קצת, אחר כך גם הראש מצטרף, ולפני שאתה שם לב אתה מוצא את עצמך רוקד כולך. אפילו הסאונדמן והתאורן רקדו בעמדות שלהם.

אפילו הסאונדמן והתאורן רקדו. 

בשירים של טייני פיגרז יש הרבה מקום ביטוי לכל כלי נגינה, ולאורך הסט בלטו כל הכלים בקדמת הבמה באופן שווה, והדגימו יכולות נהדרות. המוסיקה הזאת מכריחה אותך להקשיב לה, תובעת את כל התשומת לב שלך כמאזין, כאילו הנגנים הם בסך הכל כלי נגינה בעצמם, והמוסיקה היא שמכתיבה להם את הדרך שבה היא רוצה לפרוץ החוצה. יחד עם זאת, אורך ההופעה היה ארוך מדי לטעמי, ואם בהתחלה היתה איזושהי אינטרקציה בין הנגנים, והם קפצו והלהיבו את הקהל, לקראת סופה אפילו הם התעייפו קצת, שלא לדבר על הקהל. בנוסף, לי אישית היתה חסרה אינטראקציה בין הלהקה לקהל. המוסיקה הזו במינון גדול מדי היא קשה לעיכול וקצת התישה אותי, היתה הרבה מדי אינפורמציה לקבל בבת אחת וללא הפוגות. אבל יש שיאמרו שכאן טמון הקסם של הלהקה. 

למרות שזאת לא מוסיקה שתתאים לכל אחד, אהבתי מאוד את החומרים של הלהקה. בחלק מהשירים אהבתי את הליינים המדליקים שהיוו סוג של עוגן שהקל מאוד על האוזן  להתחבר למוסיקה, ויצר בה איים קליטים שנתפסו אצל המאזין מהר מאוד. אהבתי את המתופף, שבניגוד למה שקורה לפעמים בסגנונות מוסיקליים אחרים, הוביל והכתיב את הוייב של ההופעה, ובתור מכונת תופים שכמוהו, נתן אנרגיות מדהימות למופע. גם השואו של הלהקה כולה היה נעים לעין. בייחוד החלק שבו כל חברי ההרכב הורידו את חולצותיהם (פוי רינה, מאוד לא מקצועי מצדך...). 

בתכל'ס, הדרך היחידה שההופעה הזאת היתה יכולה להיות מגניבה יותר, היתה רק אם היו מגיחים מאיפשהו ערימה של זומבים בקטע אפוקליפטי. בקיצור, אני ממליצה בחום למי שאוהב את הז'אנר, ויש הזדמנות נהדרת לראות אותם שוב בהופעה בירושלים, ב-1.6 בצוללת הצהובה. 

הורידו חולצות בסוף :-)

טייני פינגרז קיימים כבר כשנתיים בהרכב הנוכחי שלהם, והגיבוש שלהם כנגנים מאוד מורגש על הבמה. חברי הלהקה- נמרוד בר (קלידים), אורן בן דוד (גיטרה), טל כהן (תופים), בועז בנטור (בס). הם הופיעו כבר בטור בארה"ב, ומתוכנן להם טור נוסף באירופה בקיץ הקרוב, לכל מי שמתכנן איזו גיחת נופש קצרה (אבל בוכה על מחירי הסיגריות).  

בקיצור, אל תפספסו. 

אחד השירים האדירים שלהם:
Tiny fingers- preloader

רכבת דוהרת. טייני פינגרז בבארבי.