סקירת הופעה: אמנדה פאלמר, 23.10.13, בארבי.

איפה להתחיל. 

כששמעתי שאמנדה פאלמר מגיעה לארץ, הכרתי אותה רק בתור "הבחורה המגניבה ההיא, שעשתה הרצאה על קראוד פאנדינג בטד, והתפשטה בהופעה בשביל לצחוק על סיקור של צהובון שתפס את החזה שלה בזוית לא טובה". 

אז אולי באתי בגלל זה, אבל נשארתי בגלל המוסיקה. ואז הלכתי בגלל השעה. 

זאת היתה פעם ראשונה בחיי שהלכתי באמצע הופעה, ועוד אחת טובה, פשוט כי לא יכולתי יותר. אבל נחזור לזה. 

פתיחה מפתיעה. קריפ על הבר. 

את אמנדה חימם יהוא ירון, וכל כך שמחתי שהיא טרחה לעלות לבמה ולהציג אותו באופן אישי, זה מעיד הרבה מאוד על ההערכה שלה לנגנים, לתחום שלה, ולאופי הבסיסי שלה כבן אדם וכמוסיקאי. 

יהוא עשה עבודה מעולה על הבס. היתה שם כנות מקסימה, כזו לא מהוקצעת מסביב לפינות, ולמרות זאת, ואולי אפילו בזכות זאת, מעבירה את המסר. כיף לראות בסיסט תופס ככה את קדמת הבמה בכזו עוצמה. אז נכון שהיו קצת בעיות במגעים, אבל היה מעולה, ונהניתי מהפשטות המורכבת שלו. 

לדעתי זה היה מופע חימום מושלם לאמנדה, שעלתה אחריו ובעצם המשיכה באותו קו מינימליסטי של פרפורמר אחד עם הכלי שלו שסוחף אולם שלם אחריו. 

מפרגנת ליהוא ירון. שאפו. 

כשהיא עלתה, הורגש צונאמי של התרגשות בקהל. ההפתעה האמיתית היתה כשכולם חיכו שהיא תעלה לבמה, ופתאום הקול שלה נשמע חלוש מאחור, הסתובבנו רק כדי לגלות אותה עומדת על הבר עם יוקלילי, שרה ביצוע מעולה ל"קריפ" של רדיוהד. כל הכבוד לה על המקוריות, ועל הדרך המעולה הזאת לתפוס את תשומת הלב של הקהל שהרגיש פתאום ממש חלק מהמופע. 

האנרגיות שלה היו מדהימות, היא סחפה והצליחה להעביר רגש בכל תנועה, צליל וניואנס שלה. 

חסרים בארץ אמנים מקוריים, מעניינים ומהפנטים כמוה. אפשר להתווכח אם אוהבים את השירים שלה או הסגנון, אבל אין שום וויכוח על רמת המחויבות של היוצרת הזו, שמנקזת את כל כולה והווייתה לתוך המוסיקה וההופעה שלה. הרגשתי כמו במופע קברט של אישה אחת. 

בעיני אמנדה היא סוג של סמל לשינוי, היא נציגה של תקופה והלך רוח אחר. היא לא מפחדת מכלום, לא דופקת חשבון, לא מצטדקת לרגע, ובעיקר לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד חוץ מעצמה. נהניתי מאוד מהשיחות שהיא ניהלה עם הקהל על ריהאנה, ועל הפנטזיה שלה עצמה להופיע פעם באצטדיון מול 55 אלף איש, אבל כפי שהיא ציינה, זה יקרה רק כשסדרי העדיפויות בעולם ישתנו לחלוטין. היא תיבלה את כל המופע בשיחות קלילות עם הקהל, סיפורים אישיים שלה, וירידות על ג'סטין ביבר ומיילי סיירוס. אמנם קצת חששתי ממופע סולו שלם רק שלה, אבל יש לי תחושה שזכינו לקבל מופע ייחודי בהרבה מזה שהיינו מקבלים במופע עם הרכב מלא. 

כריזמטית וסוחפת. 

אהבתי מאוד את החשיפה העצמית העצומה שלה. בין כל הדיבורים על הקולגות שלה למקצוע, והרגלי כסיסת הציפורניים שלא עזבו אותה מגיל 17, הרגשתי כאילו היא הגישה לנו את הלב שלה על מגש. הרבה אנשים שמעו על הנטייה שלה לעירום אומנותי, אבל זה כלום לעומת העירום הרגשי שהיא הציעה. אישית, לא ממש התרגשתי מהמוסיקה שלה, למעט מספר שירים עם מלל מוצלח במיוחד, אבל התרגשתי ממה שהיא רצתה להגיד בין השורות, ומה"איך" שהיא ניסתה להגיד את זה. ולפעמים בכלל לצעוק את זה. 

אחד השירים שהכי אהבתי היה "The bed song", שבדרך כלל מבוצע עם כל הלהקה (The Grand Theft Orchestra), אבל אמנדה עשתה לו גרסת סולו נהדרת שלגמרי ריגשה אותי.
גם השיר "In my mind" שמדבר על איך שהיא תופסת את עצמה, גרם לי להזדהות איתה מאוד. 

וכמובן השיר "Madonna&Gaga" שהיא כתבה על ליידי גאגא, מדונה ועל עצמה, היה פשוט נהדר.

אמנדה היתה כל כך מוסיקלית, לא משנה על איזה כלי (בהופעה היא ניגנה על יוקלילי ופסנתר חשמלי), היא הצליחה לצקת רגש טהור ומזוכך לתוך התכנים והשירים שלה. וזה שיש די הרבה שירים שלה שהייתי רוצה שתשמעו, מעיד עליה הרבה. מצד שני, את השיר על הטרוריסט מבוסטון לא ממש אהבתי. לדעתי זה עניין של טקט, ולשיר שיר על טרוריסטים בישראל, זה קצת פחות טקטי מהמצופה. אבל היי, זו אומנות, והיא נועדה לגרום לך לחשוב, והשיר הזה לגמרי השיג את המטרה הזו. אני שמחה שהיא לא מצנזרת את עצמה בשום צורה, העירום הרגשי והאומנותי שלה, הוא הדבר הכי מיוחד בה. 

אבל עם כל המחמאות האלו, ולמרות שהרגשתי כמו במופע קברט, זה היה בעצם מופע שהתאים לבר אפלולי עם פסנתר מול 30 איש, והפיכתו למופע עמידה של 3 וחצי שעות (!!) שכלל אינספור דיבורים ועמידה אינטנסיבית, גרע ממנו מאוד. הערב קצת איבד מהקסם שלו בגלל זה, ואפילו דברים טובים צריך לדעת מתי לסיים. גם האירוח של ניל גיימן, בעלה, שעלה והקריא 3 פואמות משעשעות, הוריד את רמת האנרגיה לאפס, ורק הוכיח כמה קשה להחזיק מופע לבד, וכמה כריזמטי ואנרגטי אתה צריך להיות בשביל לעמוד במשימה הזו בהצלחה (מה שלא הלך לניל כל כך, מזלו שאמנדה חזרה והרימה את העניינים בחזרה). כך שמעט זמן אחרי שניל ירד, אני נשברתי, והלכתי לפני הסוף (מה לעשות, היה צריך לקום למילואים ב-6 בבוקר, ואף אחד לא יכתוב לי שיר נחמה על זה). אבל אני יכולה להגיד בלב שלם, שזו אחת המוסיקאיות הכי מיוחדות בדורנו, ומי שיזדמן לו, כדאי שישמע אותה קצת, היא באמת נדירה.

עירום אומנותי. אמנדה פאלמר בבארבי. 

סקירת הופעה: תומר יוסף, הופעת עשור בבארבי, 3.8.13

על הבמה עולה בחור צנום בג'ינס וגופייה שחורה, נטול פוזה או שופוני, עם חיוך שמכסה לו חצי מהפרצוף, ומול מאות האנשים שהגיעו לראות אותו, נתן הופעה שאפשר לומר עליה שהיא היסטורית. לפחות במונחים שלו. 

כמו בקריירה המוסיקלית שלו, תומר התחיל את ההופעה עם שירים רגועים יחסית, ובהתאם לסגנון, הטקסטים היו העיקר בהם. הלהקה סיפקה תמיכה אטרקטיבית ומהוקצעת לבנאדם שעמד שם ושר את עצמו עד הסוף ומכל הלב. 

פאנקי, גרובי ומקפיץ. תומר יוסף בבארבי. 

ואז הגיע השיר "קומבינטור" ופתח את התיאבון של הקהל, העלה את מפלס ההתרגשות והגרוב, ושאב את הקהל עמוק לתוך החוויה הזו שנקראית "תומר יוסף". 

תומר, שהתחיל בכלל מתחום הסטנדאפ והמשחק, מנצל את הכישורים הללו ואת נסיונו הרב כפרפורמר, כדי ליצור הרבה עניין על הבמה,  וגם הנגנים (בעיקר המתופף והבסיסט, שהגרוב הכבד והכשרון שלהם החזיקו את כל המופע) היו פעילים מאוד. כמעט כל אחד מהם היה יכול להחזיק את הבמה לבדו, והכשרון שם נשפך בכמויות. היה כיף לראות חיית הופעות מנוסה כמו תומר, שמפלרטט עם הקהל כל הזמן, והקצב ממש זורם לו בדם. הכריזמה נשפכה ממנו, ואפילו כשהוא היה רק בעמדת נגן (טמבורין, גיטרה, תופים וכו'...), היה קשה להוריד ממנו את העיניים. 

חיית במה מנוסה. פסטיוסף :-)

היה כיף להסתכל עליהם, הם נהנו, וגם אנחנו. ההתרחשות היתה בלתי פוסקת, והיה פיוז'ן סגנונות נהדר- פתאום סט תיפוף משוגע של תומר ותמיר מוסקט (המתופף), או איזה סולו מזרחית, או ליין שירה אלקטרוני שנכנס במפתיע. לתומר יש טביעת אצבע ייחודית כאומן, וזה מאפיין נדיר ומבורך. הייתי מזהה את הטביעה הזו בעיניים עצומות בכל מקום. 

תומר סחף את הקהל למסע דרך התחנות המשמעותיות בחייו המוסיקליים, סיפר על הנגנים שלו, על ההשפעות עליו, וחשף את עצמו על הבמה בצורה נדירה. ראו את הנוסטלגיה נשפכת לו מהעיניים... באופן מפתיע, התרגשתי מהשירים השקטים שלו, הוא יודע להגיש טקסטים בצורה מצויינת ומשכנעת ביותר. היה מרגש כשהוא הקדיש שיר לאשתו, ועוד יותר מרגש היה לשמוע סיפור של בנאדם דרך השירים שלו. הוא מספר את סיפור חייו במילים, בשירה, בנגינה ומאגד הכל לכדי מופע קוהרנטי אחיד ומרתק. 

עשור שלם על במה אחת. מרתק. 

אחד השירים שתומר ביצע, היה שיר של הלהקה החדשה שלו (חצר אחורית),  בשם "אחד משלנו" בו אירח את גדי רונן, זה היה אחד השירים המשובחים של הערב- גרובי לאללה, וכיפי מאוד, איתמר הבסיסט הפגין בו כישורי שירה נהדרים, ובכלל אני ממליצה בחום לבדוק את הפרוייקט הזה שלהם. תומר אמר שהוא לא מסתדר עם מסגרות, ושהוא ברח מבית הספר בגלל זה, אבל בתכלס, הוא עשה שם בית ספר לפרפורמנס לכל מוסיקאי. השירים הכי חזקים בהופעה היו "BBB", שהטריף את הקהל, ביצוע מושלם לשיר "עברתי רק כדי לראות", "איש קטן", ו-"מה שנשאר". כמובן שהשירים של הבלקן ביט בוקס היו בין השיאים של הערב, בייחוד עם הכשרון של אורי קפלן, הסקסופוניסט של הבלקן שבא להתארח במופע. 

היו הרבה אורחים מוכשרים נוספים שהתארחו בהופעה, ואפילו אורחת אחת (מקווה שאני זוכרת נכון- ליליאנה מבומבה היסטריה), שעלתה לנאמבר במפתיע בלי שהדבר תוכנן מראש, והפגינה ראפ גרובי ברזילאי מטורף. אבל היתה שלישייה אחת יוצאת דופן (בעיקר כי היא לא ממש היתה קשורה בווייב לערב הזה). זו היתה להקת בנות שמורכבת משלוש אחיות בשם A-wa, ששרה מעין פאנק ראפ ערבי. כאן אפשר היה לראות את כוחו של תומר כמפיק, ואני חייבת לציין, משהו שם פחות עשה לי את זה. אישית, לא הצלחתי להתחבר לקטע של הבנות האלו, התוצר הסופי שלהן לא היה נעים לא לעין ולא לאוזן, נתנו לי תחושה של חאפלה, עם צהלולים והכל. הן 3 בנות, אבל במקום לשיר בהרמוניה, או לנצל את יכולותיהן בעזרת תפקידים מעניינים כלשהם, הן בעיקר עמדו וצרחו על הבמה באוניסון (שלושתן שרו את אותו דבר, וזה בעיקר היה צורם באוזן).

תומר עם A-wa. חאפלה צורמת. 

למרות סט של כמעט שעתיים, הקהל בהחלט רצה עוד, וכשתומר והלהקה ירדו מהבמה, הם השאירו מאחוריהם במה מיותמת, ואולם מלא עד אפס מקום בקהל צמא. וזה סימן להופעה מוצלחת בעיני. מאחלת לו שהעשור הבא שלו יהיה מוצלח לפחות כמו האחרון. וזאת לא משימה פשוטה למי שכבר כבש בהצלחה מסחררת את מרבית הבמות בארץ ובעולם. 

שמות הנגנים: 

איתמר ציגלר- בס.

תמיר מוסקט- תופים. 

רון בונקר- גיטרה. 

תום דרום- קלידים. 

אורחים:

אורי כנרות (בום פם)

גדי רונן (חצר אחורית)

אורי קפלן (BBB)

A-wa (לירון, תגל ותאיר חיים)

ליליאנה (בומבה היסטריה)

קהל צמא, קופצני ומפרגן. היה אדיר.