סקירת הופעה: נוריה, תיאטרון תמונע, 29.10.13.

כמה כיף זה להגיע להופעה של להקה עם אופי ירושלמי. הכל מורכב ומסובך, אבל איכשהו תוך כדי גם יפה ומעודן. ולא יכולתי שלא להכנס כאן לקצת פוליטיקות של ירושלים/תל אביב, אבל ככה זה עם ירושלמים.

גילוי נאות- פספסתי את מופע הפתיחה של יונתן שלמה, אז נראה לי שזו פלטפורמה טובה להתנצל, כי שמעתי שהיה מעולה... :-)

מקשה אחת. נוריה בתמונע. 

קצת חששתי להגיע לסקר את ההופעה הזאת, כי כשאתה כותב על חברים, אתה לא יודע מה ואיך תצטרך להגיד עליהם, אבל הופתעתי מאוד לטובה, והלהקה עמדה ברוב הציפיות שלי.

חברי נוריה נראו מאוחדים כמקשה אחת, ואין שום ספק שמתופפת טובה זה תמיד בונוס ענק ללהקה. גוש גדול מאוד בירכתי האולם כנראה הסכים עם הקביעה הזאת, כי צעקות ״נועה סגל״ נשמעו לאורך כל ההופעה (אין על משפחות בהופעה).

"נועה סגל, נועה סגל!". בונוס. 

הלהקה נראתה טוב, נשמעה טוב, ונתנה ביצועים הדוקים ועדכניים למדי.
מרגישים שהם מוסיקאים מעולים אחד אחד, וזה ניכר בסאונד מרענן ועכשווי, היה לי מעניין לשמוע, וזה לא הרגיש כמו משהו לעוס ששמעתי כבר מאה פעם.
למרות המבטא הישראלי של ניר צפתי (הסולן, וכותב מרבית השירים) שקצת הקשה עליי להתחבר לשירה, הרגשתי שהלהקה מאוד מסורה לשירים ומחוברת לתוצר. אין ספק שאנגלית לגמרי מחמיאה לשירים האלו שניר כתב בכשרון רב, והלהקה עיבדה בצורה כל כך מיוחדת. למרות הכל, הוא הצליח להקסים אותי בשירה שלו, הוא זמר עם יכולות נהדרות. אהבתי מאוד את הפן האלקטרוני שדותן מושנוב (קלידים) מביא להרכב. טביעת האצבע שלו מורגשת היטב, וזה רווח גדול לנוריה. גם אלון פרץ (גיטרה חשמלית) היה מעולה, רגיש מאוד ולא אגו מניאק, שזה מצרך נדיר בהרכב, ובהחלט מצרך נדרש בהרכב מהסוג הזה.
השואו של הלהקה היה חלש יחסית, ולא עורר עניין רב על הבמה, אבל זאת היתה בחירה אומנותית, שלדברי ניר ״נועדה לאפשר לנו להיות קצת בתוך עצמנו ועם עצמנו״.

רגיש ומסוקס. אלון פרץ.

המוסיקה הזאת אולי לא נותנת בראש, אבל היא מאוד מושכלת וגורמת לך להפעיל את הראש - אני אישית נהנית ממוסיקה כזו, כי מים שקטים חודרים עמוק. את האלבום האפלולי הזה הייתי שמה בחדר ב-12 בלילה אחרי שיברון לב כזה או אחר.
הסט של ההופעה היה מצויין, לא ארוך מדי, ובהחלט השאיר טעם של עוד. השיר שהכי אהבתי היה "Shadows". המיתרים מקסימים, וכיף היה להתחבר לניר ששפך את הלב שלו על הבמה. 

אחרי השיר הזה, שהגיע באמצע הסט, הרגשתי שהם נפתחו יותר, האנרגיות עלו קצת, והם תפסו לי את האוזן יותר טוב. "Hologram" היה שיר נוסף שאהבתי (מהאלבום הראשון), והוא סיפק אחלה וייב והרמוניות נהדרות בקולות.
השיר שנועה כתבה ("Volcanic you"), שבוצע כהדרן היה היחיד בכל ההופעה שבו הם הראו את הצד הנותן בראש והאנרגטי, ואני חייבת להודות שהוא החמיא להם מאוד. 

אלבום אפלולי לשעות הקטנות של הלילה. 

את האלבום השני שאותו נוריה השיקו בהופעה הזו, בשם "Clear Back-Grounds", הם הקליטו ומיקססו לבד, כאשר מרבית השירים נכתבו על חוויות שונות, גם כאלו שההרכב עצמו עבר. נראה שהשירים לוקחים רגע להתבונן בדברים ותהליכים בהתהוות שבין אדם לעצמו, ובינו לחברו.  

הצחיק אותי, שכששאלתי את ניר שאלה סתמית למדי- "ירושלים או תל אביב?", דווקא שם הוא התסבך בתשובה, ואני יכולה להבין למה. כמו האלבום, גם הוא והלהקה בתהליכי מעבר והתהוות, ולמרות שיש משהו מאוד עמוק בירושלים, ואין שום דבר עמוק להגיד על ת"א, קיבלתי את התחושה שהמעבר הזה נדרש.
חברי הלהקה עברו המון ביחד במהלך ה-5 שנים שהם קיימים, ולפי תיאורם, הם עברו תהליך מהתחתית ועד הפסגה. למרות הקשיים, הם אוהבים את המסגרת, המוסיקה וההרכב. לדבריהם, הם כל הזמן רוצים להשתפר, ולוקחים את הזמן לעשייה. ובצדק.

אני בהחלט אתן להרכב הזה שמיעה נוספת, כי זה קצת כמו סושי- מיועד לאניני טעם, אבל צריכים להתרגל לזה.

כמו סושי. ניר צפתי. 

חברי הלהקה:
אביתר חסנוב- כינור
נעמי קרן- ויולה
אוריה טוטר- צ׳לו
נועה סגל- תופים
ניר צפתי- שירה ואקוסטית
דותן מושנוב- קלידים
אורי דרור- בס
אלון פרץ- גיטרה

הופעות הבאות (תלכו, ואל תגידו שלא ידעתם!):
12.11 - רוטשילד 12 בת"א.
15.11 - כליל.
19.11 - אברם בר בירושלים. 

נוריה. תלכו לראות! 

סקירת הופעה: אמנדה פאלמר, 23.10.13, בארבי.

איפה להתחיל. 

כששמעתי שאמנדה פאלמר מגיעה לארץ, הכרתי אותה רק בתור "הבחורה המגניבה ההיא, שעשתה הרצאה על קראוד פאנדינג בטד, והתפשטה בהופעה בשביל לצחוק על סיקור של צהובון שתפס את החזה שלה בזוית לא טובה". 

אז אולי באתי בגלל זה, אבל נשארתי בגלל המוסיקה. ואז הלכתי בגלל השעה. 

זאת היתה פעם ראשונה בחיי שהלכתי באמצע הופעה, ועוד אחת טובה, פשוט כי לא יכולתי יותר. אבל נחזור לזה. 

פתיחה מפתיעה. קריפ על הבר. 

את אמנדה חימם יהוא ירון, וכל כך שמחתי שהיא טרחה לעלות לבמה ולהציג אותו באופן אישי, זה מעיד הרבה מאוד על ההערכה שלה לנגנים, לתחום שלה, ולאופי הבסיסי שלה כבן אדם וכמוסיקאי. 

יהוא עשה עבודה מעולה על הבס. היתה שם כנות מקסימה, כזו לא מהוקצעת מסביב לפינות, ולמרות זאת, ואולי אפילו בזכות זאת, מעבירה את המסר. כיף לראות בסיסט תופס ככה את קדמת הבמה בכזו עוצמה. אז נכון שהיו קצת בעיות במגעים, אבל היה מעולה, ונהניתי מהפשטות המורכבת שלו. 

לדעתי זה היה מופע חימום מושלם לאמנדה, שעלתה אחריו ובעצם המשיכה באותו קו מינימליסטי של פרפורמר אחד עם הכלי שלו שסוחף אולם שלם אחריו. 

מפרגנת ליהוא ירון. שאפו. 

כשהיא עלתה, הורגש צונאמי של התרגשות בקהל. ההפתעה האמיתית היתה כשכולם חיכו שהיא תעלה לבמה, ופתאום הקול שלה נשמע חלוש מאחור, הסתובבנו רק כדי לגלות אותה עומדת על הבר עם יוקלילי, שרה ביצוע מעולה ל"קריפ" של רדיוהד. כל הכבוד לה על המקוריות, ועל הדרך המעולה הזאת לתפוס את תשומת הלב של הקהל שהרגיש פתאום ממש חלק מהמופע. 

האנרגיות שלה היו מדהימות, היא סחפה והצליחה להעביר רגש בכל תנועה, צליל וניואנס שלה. 

חסרים בארץ אמנים מקוריים, מעניינים ומהפנטים כמוה. אפשר להתווכח אם אוהבים את השירים שלה או הסגנון, אבל אין שום וויכוח על רמת המחויבות של היוצרת הזו, שמנקזת את כל כולה והווייתה לתוך המוסיקה וההופעה שלה. הרגשתי כמו במופע קברט של אישה אחת. 

בעיני אמנדה היא סוג של סמל לשינוי, היא נציגה של תקופה והלך רוח אחר. היא לא מפחדת מכלום, לא דופקת חשבון, לא מצטדקת לרגע, ובעיקר לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד חוץ מעצמה. נהניתי מאוד מהשיחות שהיא ניהלה עם הקהל על ריהאנה, ועל הפנטזיה שלה עצמה להופיע פעם באצטדיון מול 55 אלף איש, אבל כפי שהיא ציינה, זה יקרה רק כשסדרי העדיפויות בעולם ישתנו לחלוטין. היא תיבלה את כל המופע בשיחות קלילות עם הקהל, סיפורים אישיים שלה, וירידות על ג'סטין ביבר ומיילי סיירוס. אמנם קצת חששתי ממופע סולו שלם רק שלה, אבל יש לי תחושה שזכינו לקבל מופע ייחודי בהרבה מזה שהיינו מקבלים במופע עם הרכב מלא. 

כריזמטית וסוחפת. 

אהבתי מאוד את החשיפה העצמית העצומה שלה. בין כל הדיבורים על הקולגות שלה למקצוע, והרגלי כסיסת הציפורניים שלא עזבו אותה מגיל 17, הרגשתי כאילו היא הגישה לנו את הלב שלה על מגש. הרבה אנשים שמעו על הנטייה שלה לעירום אומנותי, אבל זה כלום לעומת העירום הרגשי שהיא הציעה. אישית, לא ממש התרגשתי מהמוסיקה שלה, למעט מספר שירים עם מלל מוצלח במיוחד, אבל התרגשתי ממה שהיא רצתה להגיד בין השורות, ומה"איך" שהיא ניסתה להגיד את זה. ולפעמים בכלל לצעוק את זה. 

אחד השירים שהכי אהבתי היה "The bed song", שבדרך כלל מבוצע עם כל הלהקה (The Grand Theft Orchestra), אבל אמנדה עשתה לו גרסת סולו נהדרת שלגמרי ריגשה אותי.
גם השיר "In my mind" שמדבר על איך שהיא תופסת את עצמה, גרם לי להזדהות איתה מאוד. 

וכמובן השיר "Madonna&Gaga" שהיא כתבה על ליידי גאגא, מדונה ועל עצמה, היה פשוט נהדר.

אמנדה היתה כל כך מוסיקלית, לא משנה על איזה כלי (בהופעה היא ניגנה על יוקלילי ופסנתר חשמלי), היא הצליחה לצקת רגש טהור ומזוכך לתוך התכנים והשירים שלה. וזה שיש די הרבה שירים שלה שהייתי רוצה שתשמעו, מעיד עליה הרבה. מצד שני, את השיר על הטרוריסט מבוסטון לא ממש אהבתי. לדעתי זה עניין של טקט, ולשיר שיר על טרוריסטים בישראל, זה קצת פחות טקטי מהמצופה. אבל היי, זו אומנות, והיא נועדה לגרום לך לחשוב, והשיר הזה לגמרי השיג את המטרה הזו. אני שמחה שהיא לא מצנזרת את עצמה בשום צורה, העירום הרגשי והאומנותי שלה, הוא הדבר הכי מיוחד בה. 

אבל עם כל המחמאות האלו, ולמרות שהרגשתי כמו במופע קברט, זה היה בעצם מופע שהתאים לבר אפלולי עם פסנתר מול 30 איש, והפיכתו למופע עמידה של 3 וחצי שעות (!!) שכלל אינספור דיבורים ועמידה אינטנסיבית, גרע ממנו מאוד. הערב קצת איבד מהקסם שלו בגלל זה, ואפילו דברים טובים צריך לדעת מתי לסיים. גם האירוח של ניל גיימן, בעלה, שעלה והקריא 3 פואמות משעשעות, הוריד את רמת האנרגיה לאפס, ורק הוכיח כמה קשה להחזיק מופע לבד, וכמה כריזמטי ואנרגטי אתה צריך להיות בשביל לעמוד במשימה הזו בהצלחה (מה שלא הלך לניל כל כך, מזלו שאמנדה חזרה והרימה את העניינים בחזרה). כך שמעט זמן אחרי שניל ירד, אני נשברתי, והלכתי לפני הסוף (מה לעשות, היה צריך לקום למילואים ב-6 בבוקר, ואף אחד לא יכתוב לי שיר נחמה על זה). אבל אני יכולה להגיד בלב שלם, שזו אחת המוסיקאיות הכי מיוחדות בדורנו, ומי שיזדמן לו, כדאי שישמע אותה קצת, היא באמת נדירה.

עירום אומנותי. אמנדה פאלמר בבארבי. 

סקירת הופעה: תומר יוסף, הופעת עשור בבארבי, 3.8.13

על הבמה עולה בחור צנום בג'ינס וגופייה שחורה, נטול פוזה או שופוני, עם חיוך שמכסה לו חצי מהפרצוף, ומול מאות האנשים שהגיעו לראות אותו, נתן הופעה שאפשר לומר עליה שהיא היסטורית. לפחות במונחים שלו. 

כמו בקריירה המוסיקלית שלו, תומר התחיל את ההופעה עם שירים רגועים יחסית, ובהתאם לסגנון, הטקסטים היו העיקר בהם. הלהקה סיפקה תמיכה אטרקטיבית ומהוקצעת לבנאדם שעמד שם ושר את עצמו עד הסוף ומכל הלב. 

פאנקי, גרובי ומקפיץ. תומר יוסף בבארבי. 

ואז הגיע השיר "קומבינטור" ופתח את התיאבון של הקהל, העלה את מפלס ההתרגשות והגרוב, ושאב את הקהל עמוק לתוך החוויה הזו שנקראית "תומר יוסף". 

תומר, שהתחיל בכלל מתחום הסטנדאפ והמשחק, מנצל את הכישורים הללו ואת נסיונו הרב כפרפורמר, כדי ליצור הרבה עניין על הבמה,  וגם הנגנים (בעיקר המתופף והבסיסט, שהגרוב הכבד והכשרון שלהם החזיקו את כל המופע) היו פעילים מאוד. כמעט כל אחד מהם היה יכול להחזיק את הבמה לבדו, והכשרון שם נשפך בכמויות. היה כיף לראות חיית הופעות מנוסה כמו תומר, שמפלרטט עם הקהל כל הזמן, והקצב ממש זורם לו בדם. הכריזמה נשפכה ממנו, ואפילו כשהוא היה רק בעמדת נגן (טמבורין, גיטרה, תופים וכו'...), היה קשה להוריד ממנו את העיניים. 

חיית במה מנוסה. פסטיוסף :-)

היה כיף להסתכל עליהם, הם נהנו, וגם אנחנו. ההתרחשות היתה בלתי פוסקת, והיה פיוז'ן סגנונות נהדר- פתאום סט תיפוף משוגע של תומר ותמיר מוסקט (המתופף), או איזה סולו מזרחית, או ליין שירה אלקטרוני שנכנס במפתיע. לתומר יש טביעת אצבע ייחודית כאומן, וזה מאפיין נדיר ומבורך. הייתי מזהה את הטביעה הזו בעיניים עצומות בכל מקום. 

תומר סחף את הקהל למסע דרך התחנות המשמעותיות בחייו המוסיקליים, סיפר על הנגנים שלו, על ההשפעות עליו, וחשף את עצמו על הבמה בצורה נדירה. ראו את הנוסטלגיה נשפכת לו מהעיניים... באופן מפתיע, התרגשתי מהשירים השקטים שלו, הוא יודע להגיש טקסטים בצורה מצויינת ומשכנעת ביותר. היה מרגש כשהוא הקדיש שיר לאשתו, ועוד יותר מרגש היה לשמוע סיפור של בנאדם דרך השירים שלו. הוא מספר את סיפור חייו במילים, בשירה, בנגינה ומאגד הכל לכדי מופע קוהרנטי אחיד ומרתק. 

עשור שלם על במה אחת. מרתק. 

אחד השירים שתומר ביצע, היה שיר של הלהקה החדשה שלו (חצר אחורית),  בשם "אחד משלנו" בו אירח את גדי רונן, זה היה אחד השירים המשובחים של הערב- גרובי לאללה, וכיפי מאוד, איתמר הבסיסט הפגין בו כישורי שירה נהדרים, ובכלל אני ממליצה בחום לבדוק את הפרוייקט הזה שלהם. תומר אמר שהוא לא מסתדר עם מסגרות, ושהוא ברח מבית הספר בגלל זה, אבל בתכלס, הוא עשה שם בית ספר לפרפורמנס לכל מוסיקאי. השירים הכי חזקים בהופעה היו "BBB", שהטריף את הקהל, ביצוע מושלם לשיר "עברתי רק כדי לראות", "איש קטן", ו-"מה שנשאר". כמובן שהשירים של הבלקן ביט בוקס היו בין השיאים של הערב, בייחוד עם הכשרון של אורי קפלן, הסקסופוניסט של הבלקן שבא להתארח במופע. 

היו הרבה אורחים מוכשרים נוספים שהתארחו בהופעה, ואפילו אורחת אחת (מקווה שאני זוכרת נכון- ליליאנה מבומבה היסטריה), שעלתה לנאמבר במפתיע בלי שהדבר תוכנן מראש, והפגינה ראפ גרובי ברזילאי מטורף. אבל היתה שלישייה אחת יוצאת דופן (בעיקר כי היא לא ממש היתה קשורה בווייב לערב הזה). זו היתה להקת בנות שמורכבת משלוש אחיות בשם A-wa, ששרה מעין פאנק ראפ ערבי. כאן אפשר היה לראות את כוחו של תומר כמפיק, ואני חייבת לציין, משהו שם פחות עשה לי את זה. אישית, לא הצלחתי להתחבר לקטע של הבנות האלו, התוצר הסופי שלהן לא היה נעים לא לעין ולא לאוזן, נתנו לי תחושה של חאפלה, עם צהלולים והכל. הן 3 בנות, אבל במקום לשיר בהרמוניה, או לנצל את יכולותיהן בעזרת תפקידים מעניינים כלשהם, הן בעיקר עמדו וצרחו על הבמה באוניסון (שלושתן שרו את אותו דבר, וזה בעיקר היה צורם באוזן).

תומר עם A-wa. חאפלה צורמת. 

למרות סט של כמעט שעתיים, הקהל בהחלט רצה עוד, וכשתומר והלהקה ירדו מהבמה, הם השאירו מאחוריהם במה מיותמת, ואולם מלא עד אפס מקום בקהל צמא. וזה סימן להופעה מוצלחת בעיני. מאחלת לו שהעשור הבא שלו יהיה מוצלח לפחות כמו האחרון. וזאת לא משימה פשוטה למי שכבר כבש בהצלחה מסחררת את מרבית הבמות בארץ ובעולם. 

שמות הנגנים: 

איתמר ציגלר- בס.

תמיר מוסקט- תופים. 

רון בונקר- גיטרה. 

תום דרום- קלידים. 

אורחים:

אורי כנרות (בום פם)

גדי רונן (חצר אחורית)

אורי קפלן (BBB)

A-wa (לירון, תגל ותאיר חיים)

ליליאנה (בומבה היסטריה)

קהל צמא, קופצני ומפרגן. היה אדיר.

סקירת הופעה: רבקה זוהר ולירון לב, תיאטרון תמונע, 8.7.13

לפעמים אומרים לך "בוא!", ואתה בא. ופתאום אתה מוצא את עצמך מופתע. 
זה מה שקרה לי עם ההופעה של לירון לב ורבקה זוהר. 
שני שמות שבעיקר מעלים בקרב אנשים סימני שאלה נוספים, ואילו החיבור ביניהם מעלה סימן שאלה עוד יותר גדול. 

לפני כמה חודשים לירון הופיע בערב מחווה לאריה לבנון בתיאטרון הקאמרי, רבקה גם הופיעה באותו ערב. 
לירון, שגדל על שיריה, ואהב את מה ששמעו אוזניו, ניגש לשמוע אותה מאחורי הקלעים, והתרשם עמוקות מעוצמתה ונוכחותה. בסוף ההופעה הוא ניגש לדבר איתה, כדי לברר אם עודנה מקליטה שירים, ולהשמיע לה את השיר "תיקון כללי" שהוא כתב והרגיש שיתאים עבורה. רבקה אהבה את השיר, שבמהרה הוקלט לסקיצה, ולדברי לירון שלא יכל להפסיק לשמוע אותה, היא "הכניסה בשיר עומק אחר". שבועיים לאחר מכן רבקה שלחה ללירון טקסט של שיר שהיא כתבה לראשונה בחייה בכדי שילחין אותו, ומשם נפרץ הסכר, ובתוך חודש וחצי נכתבו 7 שירים משותפים. לאחר מספר שבועות התארחה רבקה בהופעה של לירון עם הלהקה שלו, וגם שם היתה כימיה נהדרת, וככה נולד המופע המשותף שלהם. 
במופע נוגנו שירים ישנים של לירון ושל רבקה בנפרד, אך מרבית השירים היו פרי יצירה משותף- טקסטים של רבקה שלירון הלחין. 

פרגון הדדי שמחמם את הלב. לירון ורבקה בתמונע. 

עד כאן שעת סיפור. אני הגעתי להופעה הזאת מתוך בורות "מוחלטת". כלומר, החלטתי להגיע ללא שום ידע מוקדם, ולכן ממש לא ידעתי למה לצפות. כפי שציינתי כבר, הופתעתי מאוד. ולטובה. 
ראשית, צוות הנגנים שמלווה את לב וזוהר מורכב ממוסיקאים מוכשרים, ונגן כלי הנשיפה בפרט היה ממש וירטואוז ותוספת ברוכה להרכב של 6 נגנים, שמנו בנוסף גם גיטרות, תופים, פרקאשן,  בוזוקי ובס.
מרגע שהלהקה עלתה על הבמה, הם נתנו פתיחה פאנקית, קצבית וכובשת עם השיר "זמר שלוש התשובות" של רבקה. וכאשר התחילו לנגן את "חורשת האקליפטוס", ורבקה הצטרפה על הבמה, הקהל הצטרף לשירה וניכרה התרגשות רבה בקרב הנוכחים. וגם אצל רבקה. היה בה רוך מפתיע, והתרגשות נהדרת של מישהי שמוקירה כל במה שניתנת לה לומר את שעל ליבה. 

כימיה נהדרת, מקצבים מרתקים.

הכימיה בין לירון ורבקה היתה פשוט מופלאה. עלתה בי אותה התחושה שעולה בי כשאני רואה בחור צעיר וחסון מפנה את מקומו לאישה מבוגרת באוטובוס. זה היה מחמם את הלב לראות כמה כבוד לירון והנגנים רוכשים לרבקה, מה שבא לידי ביטוי לאורך כל המופע. נשאבתי מיד לשירי ארץ ישראל היפה, שאפילו אני בתור מהגרת, גדלתי עליהם. היה כיף גדול לראות אותם מבוצעים בלייב. במהרה נדבקתי בהתרגשותה של רבקה, ונהניתי לראות כיצד לירון עוטף ומחבק אותה דרך שירתו ונגינתו. הקהל, שהיה מורכב בעיקר מחבר'ה מבוגרים, פירגן מאוד, וניכר היה שכולם נהנים ומרוצים מהמופע שהציגה המשפחה הקטנה על הבמה. 

לאחר הפתיחה הנהדרת של השירים המוכרים, הגיעו השירים החדשים. המקצבים היו מרתקים, קצת לטיני, קצת יווני, הרבה מקצבים מזרחיים, מלווים בעברית צחה ונוסטלגית. הדואטים של רבקה ולירון היו פשוט מקסימים, הם העלו אחד את השני ונשמעו מצויין ביחד. 
עם זאת, זה סגנון מאוד ספציפי, ומי שלא אוהב או מתחבר לרוח או שירי התקופה הזאת, לא ימצא את עצמו. לטוב ולרע, ההופעה הרגישה קצת כמו שירה בציבור, ומצד אחד חיברה מאוד את הקהל, אבל מצד שני באיזשהו שלב הרגשתי שהשירים קצת חוזרים על עצמם, ושאבדתי איפשהו באמצע. 
אבל אורך ההופעה היה מושלם, ולא הכביד על האוזן, ולא היה קצר מדי, כך שגם אם אבדתי באמצע, מצאתי את עצמי במהרה נהנית מהפרגון ההדדי, מהנגנים המוכשרים ומהכימיה המעולה שהיתה על הבמה. 

לירון לב. בוזוקי? כן בבקשה!  :-)

התעניינתי מאוד לדעת, איך זה מרגיש להיות חלק מהרכב כל כך מגוון ומעורב. לירון סיפר לי שרבקה היא אדם מיוחד מאוד, והיא הכל מלבד שגרתית או טיפוסית. ולכן גם תחושת הגיל נעלמת בתהליך העבודה המשותף. רבקה נכנסה להרכב, והחיבור הזה היה מרענן וחיובי לכל הצדדים, בייחוד לאור העומק והנשמה שהיא הכניסה איתה. הדבר הזה הורגש מאוד לאורך ההופעה.
כל השותפים נהנים מהפרוייקט הזה מאוד. ההקלטות לדיסק בעיצומן, והמופע מתוכנן לרוץ בכל רחבי הארץ. לירון סופג מרבקה הרבה ברמה האישית והרוחנית. לומד מנסיונה העשיר בתחום, מקבל פרופורציות ורוגע במסגרת התחרותית והנוקשה של תעשיית המוסיקה בארץ. 
ואני אוסיף בהערת סוגריים, שלדעתי החיבור הזה בין לירון, שזכור לי בעיקר בתור "יוצא כוכב נולד", לבין רבקה, שנעלמה מתחת לרדאר בשנים האחרונות, עושה רק טוב לשניהם. הן לאור מקוריות ורעננות המופע, והן לאור הכימיה הנהדרת שתורמת לשניהם ומציגה אותם באור חדש וחיובי יותר. אני מאחלת לכל זמר לעשות סטאז' כזה מתישהו בקריירה המוסיקלית שלו. התוצאות נהדרות. 

לינק: "תיקון כללי"- לירון לב ורבקה זוהר

נגנים: 
שם חממי- בוזוקי וגיטרה.
דני דוב- בס. 
רועי חלד- תופים. 
גל דהן- כלי נשיפה. 
נדב גיימן- כלי הקשה. 
אמיר קובלסקי- קלידן מחליף בהופעה. 
אלון רדעי- קלידן קבוע. 

מי שהסתקרן ורוצה ללכת- הופעה נוספת מתוכננת ב-18.8.13 בתיאטרון תמונע. תלכו! 

מפתיע! תלכו, תופתעו גם. 

סקירת הופעה: "מחתרת של איש" המופע של אבי גרייניק, תיאטרון תמונע, 4.6.13

אם להיות כנה, כל המידע שהצלחתי לדלות מזכרוני על אבי גרייניק, היה שהוא שיחק פעם איפשהו, ושהיה עוד אחד כמוהו שם. כששמעתי על המופע שלו, תהיתי לעצמי- האם הוא בעצם מוסיקאי שמסתתר מאחורי שחקן? 

מרגיש כמו בבית. גרייניק בתיאטרון תמונע.

הפתיחה של ההופעה היתה נהדרת, ותפסה אותי מיד. התאורה וסידור הבמה נראו מצויין, הקהל שמילא את המקום נתן תחושה נעימה, ובכלל האווירה היתה כיפית. כמו טיול שנתי, אבל למבוגרים. 
המוסיקה של גרייניק נעימה מאוד לאוזן, יושבת בדיוק במקומות הנכונים. ברגע שהוא התחיל לנגן על פעמון אופניים בשיר השני, הבנתי שזאת לא הולכת להיות הופעה משעממת או בנאלית. 
צדקתי. 
זאת לא הופעה כמו שזה מופע. אבי השתמש בכל התחמושת שעומדת לרשותו כשחקן/קומיקאי/מוסיקאי/בדרן, ומרעיף על הקהל מכל עבר- בדיחות, סטנאדפ, חיקויים, קטעי מעבר, שירים דרמטיים יותר ופחות, ומה לא. 
למען האמת, קצת חששתי ללכת לסקר מופע מוסיקלי של בדרן, לא ידעתי אם אני רואה מוסיקאי שחבוי בתוך שחקן או שחקן שמשחק מוסיקאי. אבל כששאלתי את גרייניק, הוא הודה שכשהוא יושב בסלון לבד, הוא מעדיף לנגן ולשיר, ומרגיש מאוד בנוח עם זה. ותכל'ס, אם להיות כנה, אמנם היכולות הווקאליות שלו לא מרקיעות שחקים, אבל הוא לחלוטין מפצה על כך עם הכישורים האחרים שלו, ועם יכולות בידור מצויינות. הוא מעניין את הקהל, ושולט על הבמה כאילו הוא באמת יושב בסלון ביתו. עד כדי כך הוא מרגיש בנוח, וכיף לראות את זה. 

אסתטי לעיניים ולאוזניים. כימיה נהדרת והרבה כריזמה.

מסתבר שאבי גרייניק הוא ממש להקה של איש אחד- מנגן על פסנתר, גיטרה, בס, תופים, טמבורין ופעמון אופניים. הוא כותב את כל השירים והלחנים בעצמו, והם מאופיינים בהומור רב, ונגיעה של רוק ישראלי שיש שיגידו שהוא שייך לדור הקודם (או אפילו אחד לפני, רגע, כמה זה דור?..). הוא מושפע מהמוסיקה הישראלית שהיה שומע ברדיו- כוורת, גזוז, יוני רכטר, מתי כספי וכו', וגם ממוסיקה רומנית שהתנגנה בביתו כאשר אביו היה משמיע אותה. עקבות זעירות של ההשפעות האלו, אפשר לשמוע בשירים, והוא מעביר אותם בצורה נהדרת. 
שאלתי את אבי שאלה שאני תמיד שואלת מוסיקאים- מה הדיסק/קלטת ראשונה שאי פעם רכשת במיטב כספך? כי יש לי תיאוריה שלפיה המוסיקה הראשונה שאתה רוכש מכתיבה ומשפיעה עמוקות על הטעם המוסיקלי שלך לכל החיים. גרייניק רכש קסטה של שלמה גרוניך- חיזוק מושלם לתיאוריה שלי... :-)

הזוגיות והכימיה בין אבי והנגנים שלו, ובעיקר בינו לבין זמרת הליווי והחלילנית שלו, רות רסיוק, היתה מקסימה ונעימה לעין. אלא שעם כל הפרגון לנוכחות הכריזמטית של גרייניק על הבמה, יכול להיות שזו גם היתה נקודת תורפה קטנה. ברגעים שבהם הוא ירד מהבמה כדי לפרגן לזמרת עם שיר סולו, כל הקסם אבד ביחד איתו. ולא שהיא לא היתה טובה, כמו שפתאום אתה מבין שכל המופע הזה הוא בכלל לא מופע מוסיקלי כמו שהוא מופע חייו של גרייניק, ובלעדיו זה קצת כמו לראות את המופע של טרומן, אבל בלי טרומן. 

רגע של צחוקים על הכרס. אני לא עוברת בשתיקה על התערטלות בפומבי :-)

המופע בנוי מצויין. מרתק וקליל על ההתחלה, ומשם רק ממשיך לטפס אקספוננציאלית למעלה, והשילוב עם הסטנדאפ והסיפורים האישיים של גרייניק על חייו, משאירים את המאזין מחובר אליו כל הזמן כמו באינפוזיה. העיבודים של השירים הם מצויינים, מי שאחראי עליהם הוא הקלידן, אלעד אדר, שאחראי גם על ההפקה המוסיקלית, והוא ללא ספק הוציא מהם את המיטב. ומצד שני, אם להפשיט מהמופע את כל המעטפת, ולבחון רק את הצד המוסיקלי, הרגשתי שהוא לא מחדש לי הרבה ואף גובל קצת בבנאליות, אבל מזל שהיו כל כך הרבה אלמנטים אחרים מסביב שישכיחו ממני את המחשבה הזו.
הטאץ' הגאוני ביותר הגיע בסוף ההופעה, כשבמהלך ביצוע מעולה לשיר "ימים של של שקט" החלו כל יושבי הקהל להפריח בועות סבון שהוצבו על שולחנותיהם מבעוד מועד. זה הרגיש כמו הפעלה לפרופסורים שפתאום שיחקו בכזאת חדווה עם הבועות האלה, ממש כמו ילדים שמשחקים בשלג. לא ראיתם אושר עד שלא ראיתם גבר בן 50 מפריח בועות בידיים רועדות משמחה ונוטפות סבון...  
בסופו של דבר, בין כל השירים והבדיחות על השחמט, אבי ביטר, עיוורים, פתח תקווה, רומנים ומה לא, ובין האופי הכובש של גרייניק, והלהקה המקסימה שלו, הרגשתי שעבר עליי אחלה ערב, ושבטח אקח את ההורים לראות אותו מתישהו. 

היה כיף. ומצחיק. וקליל. המופע של אבי גרייניק.

הלהקה מופיעה כבר קרוב לחצי שנה, וההופעה הבאה שלהם תתקיים בתיאטרון תמונע ב-16.7.13, שם הם מופיעים מדי חודש. הקלטות בקרוב, וגם סיבוב הופעות ברחבי הארץ. מי שרוצה לראות מופע מבדר, משמח, אופטימי וקצת אחר, מוזמן ללכת בחום! 

חברי הלהקה- 
אבי גרייניק- שירה, סטנדאפ ותוספות. 
אלעד אדר- קלידים, עיבוד והפקה מוסיקלית. 
רות רסיוק- שירה וחליליות.
דורון מזרחי- גיטרה.
בנצי גפני- בס. 
ישראל נחום- תופים.