סקירת הופעה: דאבל פיצ'ר- גיא שמי ורות דולורס וייס, במסגרת פרויקט "דו" בבית מזרח מערב, 25.2.14.

גיא שמי ולהקת "לא":

זו היתה הפעם הראשונה שלי בבית מזרח מערב. אפשר לומר שהאווירה שם אוריינטלית מאוד, אבל יש משהו צנוע במיקום המרהיב הזה שהוא פשוט שובה לב. החלל מקסים ומושלם להופעות באווירה אקוסטית.

את גיא שמי לא ממש הכרתי, ובוודאי שלא את החומרים שלו, אבל ברגע שהוא ולהקתו "לא" עלו על הבמה, היה ברור שהמנגינות של גיא מתיישבות בתיאום מושלם עם הלוקיישן- מהודרות, ובכל זאת מעבירות תחושה צנועה למדי.

השירה של גיא הפתיעה אותי, היה בה משהו כנה ואמיתי מאוד אבל היא גם לוותה בסוג של חוסר ביטחון קל. מצד שני, יש משהו שממיס אותי בכל פעם שאני שומעת מישהו שר את עצמו לדעת. 

את השירה של גיא ליווה ניר וקסמן בקולות שניים, שבהחלט נתן תמיכה מצוינת. ההרמוניות היו יפות ונעימות מאוד לאוזן. 

למה 'לא'? בטח שכן! גיא שמי, ניר וקסמן וגיא לוי.

שמחתי לראות את הדומיננטיות של הקונטרבס במופע הזה, עליו היה אמון במומחיות רבה גיא לוי, ונהניתי מאוד מהדיאלוגים היפים שלו עם הגיטרה. מבחינה מלודית ואינסטרומנטלית זה היה נעים לאוזן וכובש. גיא שמי פורט על הגיטרה שלו במיומנות רבה, והוא כותב ומלחין נהדר, משוכלל ובהחלט מוסיקלי מאוד. היו אפילו כמה רגעים שהזכירו לי קצת את הלחנים של מתי כספי. עם זאת, היה לי קושי מסוים להתחבר למלודיות של השירה, כי תפקידי הכלים היו מורכבים מאוד ועמוסים כשלעצמם, אז חסרה לי קצת פשטות וקונטרסט מבחינת המנגינות ותפקידי השירה.

למרות האינטנסיביות, המופע היה מאוד מוסיקלי, ועטף אותי בתחושה חמימה. אהבתי במיוחד את הקטעים האינסטרומנטליים, ואת הקטעים בהם גיא לוי השתמש בקשת ונתן נפח נפלא ועשיר לשירים. 

רות דולורס וייס:

כמה ביצים צריך כדי לעמוד לבד על הבמה ולהחזיק שיר שלם באקפלה בלי שום כלים או הגברה. ככה נפתחה ההופעה שלה, ובמקום החשוף הזה, פשוט אי אפשר לזייף, בייחוד לא את עצמך.

רות מצאה חן בעיני החל מהאופן שבו היא נעמדה מול הקהל, דרך הסידור הנבוך של כסא הפסנתר, וכלה בקסם שהיא השרתה על האולם.  

בנוסף להיותה פסנתרנית מעולה וזמרת ייחודית מאוד, יש לה יכולת ביטוי יוצאת דופן שריגשה אותי מאוד. קשת הרגשות שאפיינו את שיריה נעה בין רכות מלטפת, לעוצמה רבה, וזה בהחלט נתן הרבה השראה.

היא כותבת ומלחינה מצוין, ובאופן נדיר למדי יודעת לתת למילים את המקום הראוי להן, ולשלב אותן בצורה מעולה עם הלחן והצלילים. 

רות. אקפלה. תעוזה. אומץ. ביצים. חלב. גבינה צהובה.
בעצם, זו לא הרשימה הנכונה. 

אהבתי את השיר "געגועיי" שהיה עדין כנה ונוקב. רות היא פרפורמרית עם הרבה חן ותעוזה, והתענגתי על המופע שלה מאוד, כי יש מעטות כאלו בתחום.

היא ישבה שם על הבמה עם עצמה ועם השירים שלה, באופן הכי אינטימי שיש, וזה הרגיש כאילו אני צופה בה בחדר העבודה שלה בבית. זה היה פשוט נפלא. 

הביצוע המפתיע לשיר "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג היה פשוט מצוין, והוכיח לי שוב כמה הבנה, בגרות ומקום רות יודעת לתת למילים בעזרת הפסנתר וההגשה שלה. רבים וטובים (ואני ביניהם) נתקלו כבר באתגר הזה להתאים לחן וצלילים למילים בעברית, בייחוד כאלו שכתובות כמו שצריך, אבל היא לגמרי הצליחה להתגבר על הקושי הזה ונתנה פתרון מלכותי למדי לבעיה.

אני קוראת לתמונה הזאת "סידור נבוך של כסא הפסנתר".

כמו שהיא פתחה את המופע, כך היא גם סיימה אותו, לבד מול הקהל, בלי הגברה, בלי פסנתר, בקטע שירה אקפלה, חף לגמרי מכל תמיכה, ואהבתי מאוד את ההתאבדות המחושבת הזו שלה.

שני המופעים האלו החזירו אותי קצת אחורה בזמן לתקופה שמוזיקה היתה קצת יותר אישית, כנה ותמימה. יש משהו נוסטלגי מהעבר שפגש אותי בהווה של המקום הזה.

המופעים האלו תחת קורת הגג של פרויקט 'דו' היו מרגשים, אינטימיים מאוד, ונועדו לתת במה לאנשים שיש להם באמת משהו מעניין להגיד.

תקשיבו לביצוע מההופעה של גיא שמי ו'לא' לשיר לא הגיוני לכעוס על טבע (צילם יובל אראל), ולביצוע של רות ל-God Bless the Child.

וחוץ מזה, תאהבו את 'דו' בפייסבוק. ותלכו למופע הבא בסדרה- 18.3- גליה חי ואבי בללי [נקמת הטרקטור] // רז שמואלי.

הזכירה לי קצת את ג'ולי אנדרוז בצלילי המוסיקה.
או מרי פופינס. או משהו קסום שכזה. :)