סקירת הופעה: תזמורת הצעצועים של איגור, לבונטין 7, 14.8.14.

בפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזו שנקראת "איגור קרוטוגולוב" (או "איגור חד הראש" בתרגום חופשי) לפני כשמונה שנים באיזו הופעה מחתרתית של ההרכב שלו "קרוזנשטרן ופורוחוד" (Kruzenshtern I Parohod) בקמפוס הר הצופים, הוא הותיר בי רושם עמוק, בייחוד אחרי שהחלפתי איתו כמה מילים. בתקופה ההיא ניגנתי על בס כשנתיים, ושאלתי אותו בתמימות כמה זמן הוא מנגן על בס בעצמו, לאור הביצועים המשוגעים שהוא נתן. 
הוא הסתכל עליי בחוסר הבנה מוחלט, ואמר שהוא לא בדיוק למד בס, אבל חקר אותה אז משהו כמו חמש שנים. באותו רגע נפל לי האסימון עד כמה הבנאדם הזה מיוחד, כמו שהוא לא בדיוק למד לנגן על בס, הוא גם לא בדיוק מנגן עליה, אלא יותר מתעל את האישיות הססגונית והמיוחדת שלו דרך הידיים לתוך הכלי. היכולת הזו כל כך נדירה ומרתקת, שאני יכולה לספור על יד אחת את האנשים שהכרתי שניחנו בכשרון הזה. לכן כשהזמינו אותי להופעה שלו עם תזמורת הצעצועים, ידעתי שיש למה לצפות. 

צעצוע של הופעה. "תזמורת הצעצועים של איגור" בלבונטין 7.

ההפתעה שתופסת אותך מהרגע שהנגנים מתחילים לנגן, לא עוזבת עד סוף ההופעה. אחרי שהם סיימו את השיר הראשון במצעד חגיגי דרך הקהל בעודם מנגנים על קלרניטי הצעצוע שלהם, לא יכולתי לתאר איך ולאן עוד אפשר להתעלות על זה, אבל הסתבר שאפשר. האתגר השני שניצב בפניי- איך אני אמורה לכתוב ברצינות הראויה על נגנים שמנגנים על חזיר צעצוע מצפצף? הבנתי שזה מסתכם בסופו של דבר ביכולות הלחנה והגשה מופלאות, מתובלות בנגנים מקצועיים ואיכותיים, שמנגישים את הקהל לעולמו הפנימי והמשוגע של איגור והיצירות שלו. 

איגור וגיא המתופף-מפלצת. 

אפתח ואומר, שהמרחק הגדול בין הרעיון התיאורטי להקים תזמורת צעצועים, לבין הביצוע המעשי שמצריך בפועל להלחין לכלי הנגינה הלא קונבנציונאליים האלו, שלא לדבר על לנגן עליהם בפועל, עם כל המגבלות שלהם, הוא עצום בגודלו. ודווקא בגלל המרחק הזה, המימוש המעשי של המופע לנגד עיניי הותיר בי רושם עז. השירים היו קליטים, קצביים, כיפיים להאזנה, ורק הוכיחו מעל ומעבר שמוזיקאי אמיתי יכול לנגן גם על סירים, מחבתות או צעצועים ולא רק על כלי נגינה. לא שמעתם מתופף טוב, עד שלא ראיתם את גיא שכטר מג'מג'ם על מערכת תופים מפלסטיק. הוייב על הבמה היה פשוט אדיר, והתזמורת הדגימה כישורים נפלאים במחווה למגוון סגנונות- שירי מלחמה, אלקטרוני, שאנסונים צרפתיים, רוק כבד, מטאל ועוד הכל מהכל. 

זמרי הצעצוע הכי רציניים שראיתי בחיים. איגור וים אומי. 

חשבתי הרבה איך אפשר לתאר את הז'אנר הזה, ולדעתי הדרך הכי טובה היא לקרוא לו "נונסנס מוזיקלי". אבל הביצוע של הנונסנס הזה היה מקצועי לחלוטין, על ידי נגנים איכותיים שלוקחים את התפקידים שלהם ברצינות תהומית. גם העובדה שאיגור שר ברוב השירים ג'יבריש מוחלט במקום מילים, הלמה מאוד את הז'אנר. היה ברור שהוא מתכוון לכל הברה חסרת פשר שיוצאת לו מהפה, וכשהוא ביצע דואט שנסוני מרגש עם עצמו, הן בתפקיד הגבר הנואש, והן בתפקיד הנערה המתחנחנת, היה לי ברור שהאיש פשוט גאון. 

היו רגעים שבהם הקהל ממש השתולל ממה שהלך על הבמה, אבל כיאה למעמד, איגור דאג להשתיק את כולנו כמו כיתה טיפולית, וגער בנו עם "שששששש! שקט בבקשה! תשמרו על הסדר!".  באותו רגע כבר ממש צחקתי בקול רם :)

כיתה טיפולית :)

מרבית השירים היו קצביים ופאנקיים למדי, אבל גם השירים השקטים והרגועים יותר עבדו מצוין.  השיר הראשון השקט שהם ניגנו היה פשוט מופלא- "Black Lip Oyster" (צילום של יובל אראל). זה היה הדואט המבדח שכבש אותי עם שילוב נהדר של גיטרונת נוגה, קלרינט מרגש, נחירות של חזרזירים ומקלדות צעצוע. בכינו, צחקנו, היה מושלם.  

עוד שיר שאהבתי מאוד היה שיר ילדים רוסי, בשם ז'וראבלי קארבלי. הזמרת האורחת, ענבר לבנה בר-און, היתה משובחת והעיבוד היה מקסים. גם הקהל עף על השיר הזה כי כולם ידעו את המילים בעל פה. בקיצור, רוסית מעולם לא נשמעה מגניבה יותר. 

ענבר לבנה בר-און: הזמרת והכשרון. כן, זה חרוז. אני יודעת. בכוונה עשיתי. 

את כל הקטעים איגור כותב, מלחין ומעבד בעצמו, וגם את הצעצועים הוא אסף במשך שנים. שאלתי את ניב, אחד הנגנים, איך בכלל עושים חזרות לפרוייקט כזה. לדבריו, לפעמים איגור נותן להם חלק מהצעצועים הביתה כדי להתאמן על התפקידים, ולפעמים הוא לוקחהכל ומחלק להם את הכלים בתחילת החזרה או ההופעה "כמו סנטה קלאוס מודרני". תיאור נהדר. 

ניב מג'ר. ממג'ר את הצורה לחזיר ולפרה. מקצוען.

אמנם היו מעט מגבלות טכניות, והיה ברור שזה מאתגר למדי לעשות בלאנס לערמה של פלסטיק, אבל היה מדהים לחלוטין לגלות מה מוח קודח יכול להוציא מערמת הצעצועים הזו. אני חושבת שכל מוזיקאי וכל ילד (ובייחוד כל ילד שרוצה להיות מוזיקאי) צריך לראות את המופע הזה, הן בשביל השיעור המאלף בהלחנה, והן בשביל להבין איך נראה רוקנרול אמיתי על במה. 

ככה. ככה נראה רוקנרול אמיתי על הבמה. 

מי שלא יכול להתאפק עד ההופעה- תהיו חברים, ותרכשו את האלבום של תזמורת הצעצועים של איגור! או לפחות תעשו להם לייק גדול בעמוד הפייסבוק של תזמורת הצעצועים. 

נפשות פועלות:
ניל קלמן - קלרינט צעצוע, חצוצרת צעצוע, קולות ליווי צעצוע

עידו עזריה - קלרינט צעצוע, קולות ליווי צעצוע

מיכאי צ׳רנאה - קלרינט צעצוע, קולות ליווי צעצוע

נעמי רוזין - קלרינט צעצוע, קולות ליווי צעצוע

דרור פיקלני - קלרינט צעצוע, קולות ליווי צעצוע

ויקטור לוין - קלרינט צעצוע, קולות ליווי צעצוע

סלבה פרנקלך -קלידי צעצוע, פסנתר צעצוע, קולות ליווי צעצוע

גיא שכטר - תופי צעצוע, קולות ליווי צעצוע

ניב מג׳ר - גלוקנשפיל צעצוע, קסילופון צעצוע, חזיר צעצוע, קולות ליווי צעצוע

איגור קרוטוגולוב - גיטרות צעצוע, שירת צעצוע, אקורדיון צעצוע, רעשי צעצוע

ענבר לבנה בר-און - שירת צעצוע (אורחת בשיר ז'ורבלי קארבלי)

ים אומי - שירת צעצוע (אורחת בקאבר roots)

סקירת הופעה: אלפנט לאב, לבונטין 7, 12.6.13.

הסתקרנתי מהלהקה הזאת כבר זמן רב, ואני שמחה שיצא לי סופסוף לראות אותם בהופעה. 
אמנם היו מעט אנשים באולם, אבל בסופו של דבר זה היה רווח של מי שהגיע, וזכה לקבל הופעה אינטימית ומצויינת. ההרכב מגובש, ונעים מאוד לאוזן, ככה זה כשלהקה מורכבת מנגנים כל כך משובחים. 
ההרמוניות מעולות, החומרים מחדשים ולא בנאליים, ואת כל השירים ליווה קו מינימליסטי נהדר שהחמיא להם מאוד. 

אווירה של בר אפלולי משנות ה-20 העליזות. משובח. 

אלפנט לאב גרמו לי להרגיש כאילו אני בסוג של תערוכת מוסיקה, יש להם גרוב שהוא בחלקו שחור, בחלקו 
רוקנרול בריטי, ובחלקו דיסקו אמריקאי אולד-פאשן. ג'אגלינג כזה מתאפשר רק לאנשים ששולטים ומתמחים היטב בתוצר המוסיקלי שלהם. אפשר היה להרגיש את האופי של כל נגן בכל שיר, וזה לדעתי הישג גדול. 
הדיאלוגים בין הכלים היו נהדרים, וכמו שאני אוהבת, היה הרבה מקום לביטוי לכל אחד מהכלים. 
היה משהו מאוד רגוע שחלחל דרך השירים, כמו לשוט בסירת משוטים בים- לפעמים הוא סוער, ולפעמים הוא רגוע, אבל משהו שליו מאוד נוחת עליך לאורך כל המסע. 

גם מבחינה ויזואלית היה כיף לראות את הלהקה, הם היו לבושים טוב, ונתנו אחלה שואו. האווירה שהם הצליחו ליצור במהלך ההופעה היתה כזו שבטח אפשר היה למצוא בברים אפלוליים משנות ה-20 העליזות. הם העבירו תחושה קצת מחתרתית, של אנשים שמתעקשים לעשות דברים בדרך שלהם, ונאמנים לדרך הזו. ולדעתי הם הצליחו, כי לי הם חידשו. 

טביעות אצבע ייחודיות של הנגנים. 

עם כל זאת, היה גם חסרון לשיט התענוגות הזה. לא הרגשתי שההופעה הצליחה להגיע לשיא כלשהו, הרגשתי שהמוסיקה קצת מאופקת, ורוב הזמן זה עבד מצויין, אבל היה חסר לי לראות את הלהקה מתאבדת על המוסיקה שלה על הבמה, ולא הרגשתי שזה קורה. זו הבעיה עם מוסיקה שהיא יותר שכלתנית מרגשית. מצד שני, הקו המאופק שלהם ריתק אותי כמו ששיאים של להקות אחרות לא הצליחו. נהניתי מכל רגע. 

השירים שהכי אהבתי בהופעה היו "In the ground", ו-"I do", שסחפו אותי עם מקצבים מעולים, וגרוב שהזיז את כל הקהל. הם נתנו גם אחלה ביצוע לקאבר של איימי וויינהאוס "Back to black". בגדול הסט היה מושלם, לא ארוך מדי, לא קצר מדי, והחזיק את הקהל מרותק ממש עד הסוף. 

תערוכת מוסיקה. 

הלהקה פעילה כבר 3 שנים. עפרה רוזן הזמרת, היא זו שכותבת את השירים והיא מושפעת בעיקר מביורק (השפעה שהורגשה מאוד במהלך ההופעה). גיל, הקלידן, טען לעומתה שהוא מושפע משרית חדד. אבל משום מה לא הרגשתי את ההשפעה הספציפית הזאת :-)
הלהקה תוציא אי פי בעתיד הקרוב, אני ממליצה בחום לקנות. ויש להם הופעה במצפה רמון ב-19.7 
בהערת סוגריים אציין, שתמיד מצער אותי לראות להקות שמופיעות בפני קהל מועט, אבל לפעמים אלו ההופעות הכי טובות שאני רואה, בגלל האווירה האינטימית שלהן, הצחוקים מהקהל, ובסופו של דבר בהופעה של אלפנט לאב היה איזה קסם, ורק חבל שלא היו שם יותר אנשים לחוות אותו עם הלהקה. 

חברי אלפנט לאב הם: 
עפרה רוזן- שירה.
אוריאל סוורדין - תופים.
גיל אסייס- קלידים וקולות. 
עידו גולדברג- גיטרה. 
עדילי ערמון- בס. 

קסם של הופעה. תלכו!