סקירת הופעה: אמנדה פאלמר, 23.10.13, בארבי.

איפה להתחיל. 

כששמעתי שאמנדה פאלמר מגיעה לארץ, הכרתי אותה רק בתור "הבחורה המגניבה ההיא, שעשתה הרצאה על קראוד פאנדינג בטד, והתפשטה בהופעה בשביל לצחוק על סיקור של צהובון שתפס את החזה שלה בזוית לא טובה". 

אז אולי באתי בגלל זה, אבל נשארתי בגלל המוסיקה. ואז הלכתי בגלל השעה. 

זאת היתה פעם ראשונה בחיי שהלכתי באמצע הופעה, ועוד אחת טובה, פשוט כי לא יכולתי יותר. אבל נחזור לזה. 

פתיחה מפתיעה. קריפ על הבר. 

את אמנדה חימם יהוא ירון, וכל כך שמחתי שהיא טרחה לעלות לבמה ולהציג אותו באופן אישי, זה מעיד הרבה מאוד על ההערכה שלה לנגנים, לתחום שלה, ולאופי הבסיסי שלה כבן אדם וכמוסיקאי. 

יהוא עשה עבודה מעולה על הבס. היתה שם כנות מקסימה, כזו לא מהוקצעת מסביב לפינות, ולמרות זאת, ואולי אפילו בזכות זאת, מעבירה את המסר. כיף לראות בסיסט תופס ככה את קדמת הבמה בכזו עוצמה. אז נכון שהיו קצת בעיות במגעים, אבל היה מעולה, ונהניתי מהפשטות המורכבת שלו. 

לדעתי זה היה מופע חימום מושלם לאמנדה, שעלתה אחריו ובעצם המשיכה באותו קו מינימליסטי של פרפורמר אחד עם הכלי שלו שסוחף אולם שלם אחריו. 

מפרגנת ליהוא ירון. שאפו. 

כשהיא עלתה, הורגש צונאמי של התרגשות בקהל. ההפתעה האמיתית היתה כשכולם חיכו שהיא תעלה לבמה, ופתאום הקול שלה נשמע חלוש מאחור, הסתובבנו רק כדי לגלות אותה עומדת על הבר עם יוקלילי, שרה ביצוע מעולה ל"קריפ" של רדיוהד. כל הכבוד לה על המקוריות, ועל הדרך המעולה הזאת לתפוס את תשומת הלב של הקהל שהרגיש פתאום ממש חלק מהמופע. 

האנרגיות שלה היו מדהימות, היא סחפה והצליחה להעביר רגש בכל תנועה, צליל וניואנס שלה. 

חסרים בארץ אמנים מקוריים, מעניינים ומהפנטים כמוה. אפשר להתווכח אם אוהבים את השירים שלה או הסגנון, אבל אין שום וויכוח על רמת המחויבות של היוצרת הזו, שמנקזת את כל כולה והווייתה לתוך המוסיקה וההופעה שלה. הרגשתי כמו במופע קברט של אישה אחת. 

בעיני אמנדה היא סוג של סמל לשינוי, היא נציגה של תקופה והלך רוח אחר. היא לא מפחדת מכלום, לא דופקת חשבון, לא מצטדקת לרגע, ובעיקר לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד חוץ מעצמה. נהניתי מאוד מהשיחות שהיא ניהלה עם הקהל על ריהאנה, ועל הפנטזיה שלה עצמה להופיע פעם באצטדיון מול 55 אלף איש, אבל כפי שהיא ציינה, זה יקרה רק כשסדרי העדיפויות בעולם ישתנו לחלוטין. היא תיבלה את כל המופע בשיחות קלילות עם הקהל, סיפורים אישיים שלה, וירידות על ג'סטין ביבר ומיילי סיירוס. אמנם קצת חששתי ממופע סולו שלם רק שלה, אבל יש לי תחושה שזכינו לקבל מופע ייחודי בהרבה מזה שהיינו מקבלים במופע עם הרכב מלא. 

כריזמטית וסוחפת. 

אהבתי מאוד את החשיפה העצמית העצומה שלה. בין כל הדיבורים על הקולגות שלה למקצוע, והרגלי כסיסת הציפורניים שלא עזבו אותה מגיל 17, הרגשתי כאילו היא הגישה לנו את הלב שלה על מגש. הרבה אנשים שמעו על הנטייה שלה לעירום אומנותי, אבל זה כלום לעומת העירום הרגשי שהיא הציעה. אישית, לא ממש התרגשתי מהמוסיקה שלה, למעט מספר שירים עם מלל מוצלח במיוחד, אבל התרגשתי ממה שהיא רצתה להגיד בין השורות, ומה"איך" שהיא ניסתה להגיד את זה. ולפעמים בכלל לצעוק את זה. 

אחד השירים שהכי אהבתי היה "The bed song", שבדרך כלל מבוצע עם כל הלהקה (The Grand Theft Orchestra), אבל אמנדה עשתה לו גרסת סולו נהדרת שלגמרי ריגשה אותי.
גם השיר "In my mind" שמדבר על איך שהיא תופסת את עצמה, גרם לי להזדהות איתה מאוד. 

וכמובן השיר "Madonna&Gaga" שהיא כתבה על ליידי גאגא, מדונה ועל עצמה, היה פשוט נהדר.

אמנדה היתה כל כך מוסיקלית, לא משנה על איזה כלי (בהופעה היא ניגנה על יוקלילי ופסנתר חשמלי), היא הצליחה לצקת רגש טהור ומזוכך לתוך התכנים והשירים שלה. וזה שיש די הרבה שירים שלה שהייתי רוצה שתשמעו, מעיד עליה הרבה. מצד שני, את השיר על הטרוריסט מבוסטון לא ממש אהבתי. לדעתי זה עניין של טקט, ולשיר שיר על טרוריסטים בישראל, זה קצת פחות טקטי מהמצופה. אבל היי, זו אומנות, והיא נועדה לגרום לך לחשוב, והשיר הזה לגמרי השיג את המטרה הזו. אני שמחה שהיא לא מצנזרת את עצמה בשום צורה, העירום הרגשי והאומנותי שלה, הוא הדבר הכי מיוחד בה. 

אבל עם כל המחמאות האלו, ולמרות שהרגשתי כמו במופע קברט, זה היה בעצם מופע שהתאים לבר אפלולי עם פסנתר מול 30 איש, והפיכתו למופע עמידה של 3 וחצי שעות (!!) שכלל אינספור דיבורים ועמידה אינטנסיבית, גרע ממנו מאוד. הערב קצת איבד מהקסם שלו בגלל זה, ואפילו דברים טובים צריך לדעת מתי לסיים. גם האירוח של ניל גיימן, בעלה, שעלה והקריא 3 פואמות משעשעות, הוריד את רמת האנרגיה לאפס, ורק הוכיח כמה קשה להחזיק מופע לבד, וכמה כריזמטי ואנרגטי אתה צריך להיות בשביל לעמוד במשימה הזו בהצלחה (מה שלא הלך לניל כל כך, מזלו שאמנדה חזרה והרימה את העניינים בחזרה). כך שמעט זמן אחרי שניל ירד, אני נשברתי, והלכתי לפני הסוף (מה לעשות, היה צריך לקום למילואים ב-6 בבוקר, ואף אחד לא יכתוב לי שיר נחמה על זה). אבל אני יכולה להגיד בלב שלם, שזו אחת המוסיקאיות הכי מיוחדות בדורנו, ומי שיזדמן לו, כדאי שישמע אותה קצת, היא באמת נדירה.

עירום אומנותי. אמנדה פאלמר בבארבי. 

החבר של חברה שלי

רציתי להיפגש עם חברה שלי.

חברה שלי רצתה להיפגש איתי, או לפחות זה מה שהבנתי ממנה.

אבל מאז שהיא בזוגיות, היא מדברת ככה- "נראה מה יהיה איתנו, אני עוד לא בטוחה מתי נוכל, זה תלוי בו, אם הוא ילך לכאן או לכאן, ואז נוכל לקבוע".

כתוצאה מהתלות התמידית שלה בתוכניות של בן זוגה נוצרו שתי בעיות- כמעט ולא מתאפשר לי לראות אותה לבד, וכשכבר מוצאים זמן להיפגש, איכשהו בן הזוג תמיד נמצא שם. ועם כל אהבתי לבן זוגה, לא ממש נעים לי לחלוק איתו את סיפורי ההוללות האישיים שלי, והנוכחות שלו מפריעה לאינטרקציה האישית הרגילה בינינו, זו שלקח לנו 15 שנה לפתח ולשכלל.

לכל אחד יש לפחות חבר/ה אחד/ת כזה/כזאת.

הריחוק הכפוי הזה מחבריך רק בגלל המצאותך בזוגיות, יעלה לך ביוקר כאשר הזוגיות תסתיים, או תקלע לקשיים, כי לך תחפש את החברים שירצו לשבת ולהקשיב לך. לא תמצא אותם, וגם אם כן, הם כבר לא יהיו אותם אנשים.

כמו כל זוגיות, גם כזו עם חברים צריך לטפח, לא ייתכן שבגלל זוגיות רומנטית, תזניח את האנשים שליוו אותך במשך שנים, אתה אולי לא זקוק יותר לאוזן הקשבת שלהם, או לכתף שלהם באותה מידה, אבל הם בהחלט זקוקים לשלך. ותאמין לי, לעולם אין לדעת מתי תזדקק שוב לשלהם. 

כחלק מהזוגיות מצופה ממך לבטל חלק ממך, רצונותיך, העדפותיך, ויש אנשים רבים שעושים זאת ברצון, או אפילו בלי לשים לב, כי הם נהנים מחברת בן הזוג, ומוכנים להתפשר על אורח חייהם. 

אבל העצמאות הזו שאתה מוצא את עצמך מוותר עליה בכזאת טבעיות, שהיא גם אחד הדברים שמשכו את בן הזוג שלך מלכתחילה, היא זו שמשאירה אותך אטרקטיבי. ככה נוצר מעגל די אכזרי- אתה לא רוצה לשחק משחקים, עונה לכל הטלפונים, מבטל את תוכניותיך ומתאים את עצמך לבן הזוג, אבל בעצם ממאיס את עצמך, סוחט את הזוגיות, ובעיקר מעלים כל מסתורין או סקרנות שעדיין נותרו בה, וכל כך חשובים להצלחתה. 

אגב, את זה למדתי על בשרי. כאשר סבתא הושיבה אותי לשיחה, בעודי כבר 6 שנים בתוך זוגיות מוצלחת מאוד, ואמרה לי שאני נותנת את עצמי, ומוותרת על עצמי בקלות רבה מדי, צחקתי לה בפנים. אמרתי לה שהיא לא יודעת על מה היא מדברת, ושבשלב כזה בזוגיות, אין מקום למשחקים, או הפגנות כוח.

אבל אנחנו נפרדנו. 

והיא צדקה. 

אז אני ממליצה בחום, לכל מי שנמצא בזוגיות, במיוחד בזוגיות מוצלחת, מהר תרימו טלפון לאחד מהחברים הטובים שעוד נותרו לכם, ותשאלו אותו "מתי יוצאים לבלות?". 

תופתעו לגלות כמה טוב זה עושה לזוגיות, לחברים, ובעיקר לעצמך.