סקירת הופעה: אדם בן עזרא טריו, האזור, 27.6.14.

היה חם ביום מופע ההשקה של אדם בן עזרא. אבל היה לוהט על הבמה. 
הגעתי בלי שום ציפיות, לא הכרתי את החומרים של אדם כל כך, אבל הופתעתי לגלות מוסיקה איכותית, סוחפת ונגישה. 

אדם בן עזרא והטריו (אדם בן אמיתי וגלעד דוברצקי) באזור.

גלעד דוברצקי, הפרקשניסט המפלצתי שאדם לקח לטריו שלו, הוא אחד הנגנים הכי טובים בתחומו שיצא לי לשמוע, האיש מנגן על כל חלקי גופו וכל דבר שאפשר להוציא ממנו צליל (בזנט מעוקם למשולש), הופך בידיו לכלי נגינה לכל דבר (כמו בשיר "פלמנקו" בו ניגן במחיאות כף בלבד). הוא הביא אופי מיוחד מאוד למופע, ושמחתי שיצא לי לשמוע אותו לראשונה. גם הגיטריסט, אדם בן אמיתי, הוסיף נופך רוקנרולי מחוספס לטריו, ונשמע מצויין עם האקוסטית. למרות תפקידיו הצנועים, ואולי דווקא בזכותם, הוא בהחלט תרם רבות לגוון של הטריו. לדברי בן עזרא, הוא מאוד אוהב את התפר הזה שבין ג'אז לרוק מופק, לכן גם בחר את בן אמיתי לטריו שלו, וזה בדיוק הגוון שהוא הביא איתו. 

גלעד דוברצקי הפרקשניסט המופלא. מתופף על (עצמו).

בן עזרא, נשמע על הבמה כאילו הוא נולד עם קונטרבס ביד. הקצב זורם לו בדם, והוא מצליח להנגיש מקצבים מורכבים ומלודיות סבוכות לקהל הפשוט. זה היה מסוג המופעים שמרגישים דרך רעידות של הלבלב. 
ההרמוניה בין הנגנים היתה נפלאה, הרבה קשב ומקום לכל הכלים ביצירות, למרות שהקונטרבס בהחלט שלט בכל ביד רמה, והיה הדבק המאגד ונהג הקטר של המופע. 

הקטעים היו אקלקטיים למדי ועברו מגוון רחב של סגנונות. מה לא היה שם- היו מקצבים לטיניים, ערביים ומזרחיים, מערביים, אתניים, קלאסיים ומה לא. סוג של קיבוץ גלויות. החומרים במופע נכתבו לאורך עשור שלם, ובהחלט ניתן היה לשמוע את הגיוון, לעיתים התקשיתי לעבור בחדות כזו בין כל הסגנונות, אבל בסופו של דבר המופע היה קוהרנטי למדי, וטביעת האצבע של אדם בהחלט הורגשה בכל שיר ושיר. אפשר היה לשמוע קצת חיפוש עצמי בתוך מגוון הקטעים האלו, סוג של עבודת שורשים אולי. לא הכל היה קל לעיכול, אבל התרשמתי עמוקות מיכולות ההלחנה, המולטיטאסקינג עם הכלים והשירה, והרבגוניות הגדולה של המופע. ודווקא אחד הקטעים המוקדמים שלו "אלוהימה" בו שר בעברית, היה אחד הקטעים שהכי התחברתי אליהם. אפשר היה לזהות בקטעים רבים את ההשפעות המוסיקליות של אדם- באך, אבישי כהן, צ'יק קוריאה, סטינג.

מולטיטאסקינג, רבגוניות, מקצבים אקלקטיים, ועוד כמה מילים גדולות.

קטעים נוספים שאהבתי- Can't stop running, איתו נפתח המופע, והשיר "בולרו". גם הקאבר ל-"Come together" היה פאנקי, גרובי ומוצלח מאוד. פחות אהבתי את קטעי החאפלה המזרחית בסוף, איכשהו הם לא ישבו לי טוב מבחינה סגנונית, אבל זה בהחלט היה מקורי ומרענן בקונטקסט של המופע.  כיף לראות נגנים שעושים אהבה עם הכלים שלהם בפוזיציות שונות (סמיילי עם קריצה גסה).
היה תענוג לשמוע את אדם מספר על עצמו, הדרך שעשה ועל יצירותיו, ואפשר היה לשמוע את סיפור ההתבגרות הזה גם דרך הקטעים עצמם. הוא הצליח להוציא מהקונטרבס שלו מנעד צלילים מרהיב, והראה בקטעים כמו "אינדיה טיים" הבנה מוסיקלית עמוקה ויצירתיות מפותחת מאוד (שלא לדבר על יכולות טכניות מרשימות ביותר, זה כל כך מסובך לשיר ולנגן בס במקביל). 

מופע של איש אחד- אדם בן עזרא. 

קטעי הפסנתר והקלרינט היו לא רעים, אבל פחות התחברתי אליהם. בס הוא ללא ספק ה-כלי שלו, וברגע שאדם עזב את מרכז הבמה לטובת הפסנתר בפינה, משהו התעמעם מאוד במופע, ואיבד מעט מהברק שלו. לעומת זאת, הקלרינט אכן היה תוספת מרתקת, והוכחה נפלאה ליכולות הלחנה מרשימות מאוד, ובכל זאת, מצאתי את עצמי מרחפת לכל מיני פינות מחשבתיות אחרות... אבל טביעת האצבע הייחודית של אדם היתה שזורה לאורך כל הקטעים במופע, והורגשה היטב גם כאשר הוא ניגן על כלים אחרים. 

מישהו אמר קלרינט ולא קיבל? ילד פלא.

היו מספר קטעים שאדם ביצע סולו, והיה בהם קסם גדול, אולי אפילו יותר מאשר עם ההרכב. השליטה שלו בכלי, ויכולת ההבעה שלו עליו הן לא פחות ממופלאות. הוא פשוט להקה של איש אחד, וכשמוסיפים לזה את השימוש בלופר והשירה, אני תוהה האם הוא באמת זקוק לעוד נגנים על הבמה. הוא לגמרי "מספק את הסחורה" לבדו. אני בוודאי לא היחידה שחושבת כך, בקרוב אדם ייצא לטור סולו באיטליה, ובמהלכו יחמם את ריצ'רד בונה המופלא. 

שאלתי את אדם בסוף המופע איפה הוא רואה את עצמו מוסיקלית בעוד 5 שנים, והוא ענה תשובה נהדרת- אני מגלה הכל תוך כדי עשייה, אוהב המון סטיילים, ולא יודע לאן זה יתגלגל. מוסיף כל פעם טפח ועוד טפח ונהנה לגלות את התוצאה תוך כדי היצירה. הוא גם ציין שאין לו איזה חזון מסויים, ובמובן הזה כך גם מרגיש המופע, מעין הצצה לכל מיני פינות בתוך אדם בן עזרא. 

גם טיפ לצועדים בדרכו קיבלתי: "צריך להתאמן כמו משוגעים, לא לוותר לעצמנו, קשה מאוד להתבלט בעולם מלא כשרונות, לכן חשוב מאוד למצוא את הייחוד, לחפש את הדבר שבו אתה הכי מיוחד ולפתח אותו."  נדמה לי שהוא יישם את העצה הזו בעצמו באופן נהדר. 

ולי יש רק דבר אחד להגיד- קונטרבס עם דיסטורשן ולופר, וסולו משולש (שבכלל היה בזנט מכופף) וביטבוקס. אני באמת לא צריכה יותר מזה. 

קישור לעמוד של אדם בן עזרא בפייסבוק, וקישור לאתר של אדם, תשמעו בעצמכם! :)

קליל, מוכשר, נגיש, נמר ופסנתר כנף. אהבתי! 

סקירת הופעה: תמר אייזנמן - הופעת סיום סדרת מופעי חצות, אוזן בר, 3.6.14.

אולי בגלל שהיא ירושלמית לשעבר, אולי בגלל שזו היתה הופעת סיום סדרת מופעי חצות שלה, ואולי בגלל ששמעתי כל כך הרבה מסביב ורציתי לראות במו עיני, אבל ידעתי שאת ההופעה הזאת של תמר אייזנמן לא כדאי לי לפספס. וצדקתי בגדול. למרות השעה, בעיצומו של החג, מצאתי את עצמי באוזן בר בשעה המכוננת הזו, חצות, שסיפרה כשלעצמה את סיפור האלבום והמופע של תמר, שכולו רגעי ביניים וניגודיות מרתקת. 

תמר אייזנמן- הופעת סיום סדרת מופעי חצות באוזן בר.

הנה נעמדת לה בחורה על הבמה, בלי רוח ובלי צלצולים, ובאומץ רב שוזרת את עצמה לתוך השירים שלה במיומנות גדולה. אהבתי מאוד את הכנות החושפנית שלה, והאמנתי לכל מילה שיצאה לה מהפה, הן בעברית והן באנגלית. עניין נדיר כאן בארץ לכתוב ברמה כזו בשתי השפות. אבל המילים והלחנים היו רק המים בנהר שבו היא שייטה להנאתה במיומנות גדולה, ואהבתי את המסע הזה שהיא לקחה אותנו אליו. 

בשיר הפותח, הנבנה לאט לאט עם הלופר והאקוסטית, תמר הצליחה ליצור אווירה מהפנטת, בעודה גורמת לעיסוק הטכני המורכב עם האפקטים להיראות קליל, פשוט ואינטגרלי לשיר, וזו מומחיות גדולה. אמנים רבים מתעסקים הרבה בעניינים הטכניים בזמן ההופעה ופוגמים קצת באווירה כך, אבל זה לא היה המצב כאן. השימוש בלופר ובאפקטים היה לגמרי במידה ובמקום, ואפילו הצטערתי קצת שלא היה בו יותר שימוש. 

זה הנדריקס? זה מטוס? לא, זה שימוש מופתי בלופר. 

כמה כיף היה לשמוע את דבריה בין השירים, היא הצליחה לתקשר עם הקהל בפתיחות ובנינוחות נעימה, והכל ברוגע ושקט פנימי עשיר שהיא שידרה לאורך כל המופע. נדיר מאוד בנופינו לשמוע אמנית כל כך מקורית, צנועה ולא מתפשרת, שאינה עסוקה בנסיון להרשים מישהו מלבד את עצמה, ואולי זה סוד הקסם שלה.

היא נתנה את כל כולה בהתכוונות מלאה, והאנשים באולם המלא עד אפס מקום, האזינו באהבה גדולה. המופע הזה היה מושכל ורגשי כאחד, והרגשתי כאילו אפשר לתאר גם את הקהל באותה צורה. ולראייה- אף לא טלפון אחד הונף כדי לצלם, האנשים האלו באו לחוות את ההופעה בכל חושיהם, והבינו את הדרך הנכונה לצרוך חוויה כזו (וזה לא דרך מסך של פלאפון...).

מה שלא ידעתי בתחילת המופע, והתגלה לאט לאט ככל שהערב התקדם, הוא שבתוך האושייה הזו שנקראת "תמר אייזנמן" מסתתר בעצם בלוזיסט שחור, שמן ונפלא שכנראה היגר לכאן ממיסיסיפי. הגרוב של תמר הוא נדיר, והתרשמתי מאוד מהמוסיקאליות וההבנה העמוקה שלה בבניית השירים. יש משהו עמוק וסוחף בקצב הפנימי שזורם דרכה, והסולואים שלה לא היו מביישים את גדולי הגיטריסטים. 

שיר הבלוז שהיא שרה באנגלית היה ללא ספק אחד מההיי-לייטים של הערב, הריפים בו היו פשוט מדליקים (סליחה על השימוש במילה שפג תוקפה היכנשהו בשנות ה-90). תמר הצליחה להוכיח את עצמה לא רק כזמרת רגישה וסוחפת, אלא גם כגיטריסטית פנומנאלית, אדירה ומלאת סול.

בלוזיסטית אדירה. ואף לא טלפון ארור אחד בקהל (חוץ משלי.. סמיילי עצוב). 

אהבתי מאוד את מרבית השירים ששמעתי (סליחה מראש אם יש חוסר דיוק בחלק משמות השירים).

בשיר "לימבו", האווירה האינטימית הצליחה לגרום לי לדמיין את עצמי עומדת ומאזינה בפינת אותו חדר עבודה קטן שבו הוא כנראה נכתב. השיר "כלום לא יעצור אותי" תימצת במדויק את כל הווייב של ההופעה- תמר יושבת בסנה הגיטרות שמאחוריה, ומוכיחה שמכאן בהחלט תגיע הישועה. הנה לי תיקון שבועות מוצלח.

כל כך נהניתי לשמוע אותה שרה את המילים "כלום לא יעצור אותי", ספק לקהל או בעיקר לעצמה. הזדהיתי מאוד.

"Hey woman" היה פשוט מצויין, אחד השירים הכי מיוחדים שיצא לי לשמוע לאחרונה, בוצע עם גיטרה חשמלית ולופר והיה מקורי ומרענן. "Easy comes free" היה ללא ספק השיר האהוב עליי.  גם השיר האחרון של המופע- "Two step" היה פשוט מקסים, נוגה וסוחף. הקאבר שלה לשיר של מלאני סי (Things will never be the same again) היה מפתיע ומיוחד.

תמר הצליחה ליצוק תוכן גדול לכל מילה שיצאה לה מהפה ולכל תו שניגנו אצבעותיה במהלך הערב הזה. 

גם הצד הכבד יותר שצץ אחרי שתמר עברה לגיטרה החשמלית וצירפה את גליה חי המוכשרת על הויולה, הרגיש איכשהו מאוד טבעי ונכון, והגיוון רק תרם למופע. לא כל דבר שצריך לעקל מצריך ציפוי סוכר. 

"I don't want to be something that's already existing, lets start creation from the top"- אחד המשפטים הכי יפים ונוקבים ששמעתי ממנה במהלך הערב. טקסטים מצויינים, כבר אמרתי? 

עם גליה חי המופלאה. שתי נינג'ות.

אחרי שתמר ירדה מהבמה, הקהל בהחלט דרש עוד, וכשהיא חזרה, היא שאלה בפשטות- "מה לנגן לכם?" שאלה נהדרת שמעידה על קהל נאמן, שכמובן גם ידע מה לבקש, אבל באופן יותר בסיסי- זו היתה שאלה כל כך הגיונית, כאילו אומרת- אחרת בשביל מה קראתם לי לחזור לבמה? מדהים איך היא הצליחה להפוך פעולה כל כך בנאלית כמו לחזור להדרן, לרגע ייחודי ואישי שלה עם הקהל. 

לסיכום (למרות שלא ממש ברור לי איך אפשר לסכם את זה, כי זו באמת היתה חוויה מיוחדת)- תמר היא מוסיקאית מיוחדת ומקורית מאוד, חפה ממניירות ועם הרבה בגרות ובשלות, עם שירים וטקסטים נדירים באיכותם, וחיוך משמעותי שמגיח מתוך איזו תהום עמוקה בתוכה ומשפיע מאוד על כל השירים וההווי שלה.

נראה לי שהתאהבתי קצת.  

הדבר היחיד שצער אותי, הוא שלא הגעתי להופעה הראשונה בסדרה, כדי להמליץ לכולם ללכת.  

לינק לשיר האהוב עליי- "Easy comes free", ולינק לעמוד של תמר אייזנמן בפייסבוק- תאהבו אותה כמוני! 

תמונה אומנותית לסיום. :)