למה אני צמה ביום כיפור?

אז למה אני צמה באמת?

לפני שאסביר, אציין את הסיבות שלא בגללן אני צמה- אני לא צמה בגלל הדת, ובוודאי שלא בגלל שכולם סביבי צמים. אני לא דתייה בכלל. ואם תשאלו אותי, אלוהים לא "קיים", אנחנו כולנו אלוהיים, וזה משהו שנמצא בכל אחד ואחת מאיתנו.

הרבה אנשים חילוניים מתייחסים ליום הזה בזלזול בגלל שכמו עם הציונות, בתקופה האחרונה הצליחו להבנות לנו תפיסה לפיה הדת היא דבר מיושן, חשוך ולא רלוונטי לחיים המודרניים. ואנחנו כמובן מאמצים בשמחה את התפיסה הזאת כי זה כל כך אופנתי לשנוא הכל ללא אבחנה ולבקר דברים שאין לנו שום מושג קלוש לגביהם (כי לא הטרחנו את עצמנו ללמוד דבר או אפילו חצי דבר עליהם). אנחנו מנסים להיות "אנשי העולם הגדול" ולבטל כל זכר לזהות החברתית שלנו כי זה מאפשר לנו לשבת בספסל האחורי עם הילדים המאגניבים שהם טו קול פור סקול (הם אגב, חוגגים בגאווה גדולה את כל החגים הלאומיים שלהם).

אנחנו נוטים לשכוח שהדת בהיותה מוסד חברתי, מכילה בתוכה גם דברים יפים עם מחשבה עמוקה מאחוריהם. 

כבר שנים שאני צמה בכיפור. בהתחלה בגלל שכל המשפחה היתה צמה, ואחר כך כבר מתוך מחשבה ובחירה מודעת ויש לכך 3 סיבות עיקריות.

1. ניצחון הנפש על הגוף.

כל השנה אני נותנת לגוף שלי לשלוט בי. אני מספקת את כל צרכיו, והוא מכתיב לי את מרבית אורח חיי, החל מהשביתה שלו כשהוא רוצה לישון וכלה בהתעסקות הבלתי פוסקת בתדלוק שלו עם אוכל, טיפוח, פעילות גופנית, יחסי מין ומה לא.
אבל המוח הוא המנוע. לא ייתכן שאחיה רק על סמך גירויים חיצוניים כל הזמן. כשאני צמה, אני מוכיחה לעצמי את היכולת שלי לשלוט בי. זה מחזק אותי מנטלית ובעיקר מרגיע. מעין טיפוס על אוורסט פנימי. 

2. חשבון נפש.

כל אדם צריך לעשות חשבון נפש בכל יום מימי חייו. לכן בעיני היום הזה לא שונה בהרבה. אבל כשניתנת ההזדמנות, והתפאורה העמוסה של העיר נרגעת ליממה שלמה רק כדי להעניק למוח את התנאים האופטימליים כדי לאפשר קיום תהליך אמיתי של התבוננות פנימית, לדעתי זו הזדמנות מופלאה, שכדאי מאוד לא להחמיץ ולנצל אותה כראוי.

3. מסורת.

כמהגרת, אמנם עליתי לארץ בגיל שנה וחצי, אבל גדלתי בין הסיפורים הרבים של המשפחה על החיים ברוסיה הקומוניסטית, על הקושי לשמר את הזהות היהודית, וההקרבה העצומה שנעשתה לשם כך.

לאור כל הסיכונים האלו, צמחה חשיבות גדולה בקרב הקהילה לשמר ולהתקרב לזהות היהודית הנרדפת שלהם.

אבותיי ואמהותיי נאבקו על חייהם כל חייהם, רק כדי לאפשר לי לשבת כאן ולבחור. לבחור אם לצום, לבחור קריירה, לבחור בן זוג, לבחור חיים. ואלו בחירות שלא היו להם. אני מכבדת את המאבק הזה ואסירת תודה להם עליו. לכן אני בוחרת לצום כל שנה, כדי לכבד אותם ואת הדרך שפילסו עבורי. זו הסיבה שאני תמיד חוזרת לצום אצל ההורים. היום הזה הוא יום משפחה מבחינתי. 

אמרו זאת חכמים ממני- "דע מאין באת ולאן אתה הולך".

הסיבות שלי הן שלי בלבד, ואני בספק גדול אם המילים האלו יכולות לגרום לאחרים לצום, והן גם לא צריכות. אבל מפריע לי הזלזול המופגן. אל תשכחו שהדור המבוזבז שלנו לא חווה אירועים משני חיים, לא נלחמנו במלחמות עולם או חווינו אירועים טראומטיים בקנה מידה עולמי.

בגדול, כדור, תרמנו מעט מאוד, וכמעט שלא עשינו כלום, רק הלכנו לאיבוד בעולם הוירטואלי ועוד יותר בעולם האמיתי, ובעיקר הלכנו לאיבוד בתוך עצמנו. התדרדרנו לחלוטין כבני אדם וכפרטים בחברה.

לכן אני חושבת שהמאבק הכי גדול של הדור שלנו, הוא שימור הזהות שלנו כבני אדם, וחשוב להבין את זה. היופי הוא, שאנחנו יכולים לבחור, לקחת כל מה שנרצה מהדת, מהמסורת, מהחיים ולעשות אותו בדרך שלנו. 

אז, הנה הזדמנות נהדרת עבור כל אחד ואחת מאיתנו, עם צום או בלי, להבין-

מה הערך שלך לחברה? 

מה אתה יכול לעשות ובאמת עושה כדי לשפר אותה?

ובעיקר- מה אתה עושה כדי לשפר את עצמך? 

תחשבו על זה. 

היפהפייה משמאל- סבתא שלי. עושים מה שנאלצו לעשות כל חופש גדול- קטיף תפוחי אדמה.

סקירת הופעה: תזמורת הצעצועים של איגור, לבונטין 7, 14.8.14.

בפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזו שנקראת "איגור קרוטוגולוב" (או "איגור חד הראש" בתרגום חופשי) לפני כשמונה שנים באיזו הופעה מחתרתית של ההרכב שלו "קרוזנשטרן ופורוחוד" (Kruzenshtern I Parohod) בקמפוס הר הצופים, הוא הותיר בי רושם עמוק, בייחוד אחרי שהחלפתי איתו כמה מילים. בתקופה ההיא ניגנתי על בס כשנתיים, ושאלתי אותו בתמימות כמה זמן הוא מנגן על בס בעצמו, לאור הביצועים המשוגעים שהוא נתן. 
הוא הסתכל עליי בחוסר הבנה מוחלט, ואמר שהוא לא בדיוק למד בס, אבל חקר אותה אז משהו כמו חמש שנים. באותו רגע נפל לי האסימון עד כמה הבנאדם הזה מיוחד, כמו שהוא לא בדיוק למד לנגן על בס, הוא גם לא בדיוק מנגן עליה, אלא יותר מתעל את האישיות הססגונית והמיוחדת שלו דרך הידיים לתוך הכלי. היכולת הזו כל כך נדירה ומרתקת, שאני יכולה לספור על יד אחת את האנשים שהכרתי שניחנו בכשרון הזה. לכן כשהזמינו אותי להופעה שלו עם תזמורת הצעצועים, ידעתי שיש למה לצפות. 

צעצוע של הופעה. "תזמורת הצעצועים של איגור" בלבונטין 7.

ההפתעה שתופסת אותך מהרגע שהנגנים מתחילים לנגן, לא עוזבת עד סוף ההופעה. אחרי שהם סיימו את השיר הראשון במצעד חגיגי דרך הקהל בעודם מנגנים על קלרניטי הצעצוע שלהם, לא יכולתי לתאר איך ולאן עוד אפשר להתעלות על זה, אבל הסתבר שאפשר. האתגר השני שניצב בפניי- איך אני אמורה לכתוב ברצינות הראויה על נגנים שמנגנים על חזיר צעצוע מצפצף? הבנתי שזה מסתכם בסופו של דבר ביכולות הלחנה והגשה מופלאות, מתובלות בנגנים מקצועיים ואיכותיים, שמנגישים את הקהל לעולמו הפנימי והמשוגע של איגור והיצירות שלו. 

איגור וגיא המתופף-מפלצת. 

אפתח ואומר, שהמרחק הגדול בין הרעיון התיאורטי להקים תזמורת צעצועים, לבין הביצוע המעשי שמצריך בפועל להלחין לכלי הנגינה הלא קונבנציונאליים האלו, שלא לדבר על לנגן עליהם בפועל, עם כל המגבלות שלהם, הוא עצום בגודלו. ודווקא בגלל המרחק הזה, המימוש המעשי של המופע לנגד עיניי הותיר בי רושם עז. השירים היו קליטים, קצביים, כיפיים להאזנה, ורק הוכיחו מעל ומעבר שמוזיקאי אמיתי יכול לנגן גם על סירים, מחבתות או צעצועים ולא רק על כלי נגינה. לא שמעתם מתופף טוב, עד שלא ראיתם את גיא שכטר מג'מג'ם על מערכת תופים מפלסטיק. הוייב על הבמה היה פשוט אדיר, והתזמורת הדגימה כישורים נפלאים במחווה למגוון סגנונות- שירי מלחמה, אלקטרוני, שאנסונים צרפתיים, רוק כבד, מטאל ועוד הכל מהכל. 

זמרי הצעצוע הכי רציניים שראיתי בחיים. איגור וים אומי. 

חשבתי הרבה איך אפשר לתאר את הז'אנר הזה, ולדעתי הדרך הכי טובה היא לקרוא לו "נונסנס מוזיקלי". אבל הביצוע של הנונסנס הזה היה מקצועי לחלוטין, על ידי נגנים איכותיים שלוקחים את התפקידים שלהם ברצינות תהומית. גם העובדה שאיגור שר ברוב השירים ג'יבריש מוחלט במקום מילים, הלמה מאוד את הז'אנר. היה ברור שהוא מתכוון לכל הברה חסרת פשר שיוצאת לו מהפה, וכשהוא ביצע דואט שנסוני מרגש עם עצמו, הן בתפקיד הגבר הנואש, והן בתפקיד הנערה המתחנחנת, היה לי ברור שהאיש פשוט גאון. 

היו רגעים שבהם הקהל ממש השתולל ממה שהלך על הבמה, אבל כיאה למעמד, איגור דאג להשתיק את כולנו כמו כיתה טיפולית, וגער בנו עם "שששששש! שקט בבקשה! תשמרו על הסדר!".  באותו רגע כבר ממש צחקתי בקול רם :)

כיתה טיפולית :)

מרבית השירים היו קצביים ופאנקיים למדי, אבל גם השירים השקטים והרגועים יותר עבדו מצוין.  השיר הראשון השקט שהם ניגנו היה פשוט מופלא- "Black Lip Oyster" (צילום של יובל אראל). זה היה הדואט המבדח שכבש אותי עם שילוב נהדר של גיטרונת נוגה, קלרינט מרגש, נחירות של חזרזירים ומקלדות צעצוע. בכינו, צחקנו, היה מושלם.  

עוד שיר שאהבתי מאוד היה שיר ילדים רוסי, בשם ז'וראבלי קארבלי. הזמרת האורחת, ענבר לבנה בר-און, היתה משובחת והעיבוד היה מקסים. גם הקהל עף על השיר הזה כי כולם ידעו את המילים בעל פה. בקיצור, רוסית מעולם לא נשמעה מגניבה יותר. 

ענבר לבנה בר-און: הזמרת והכשרון. כן, זה חרוז. אני יודעת. בכוונה עשיתי. 

את כל הקטעים איגור כותב, מלחין ומעבד בעצמו, וגם את הצעצועים הוא אסף במשך שנים. שאלתי את ניב, אחד הנגנים, איך בכלל עושים חזרות לפרוייקט כזה. לדבריו, לפעמים איגור נותן להם חלק מהצעצועים הביתה כדי להתאמן על התפקידים, ולפעמים הוא לוקחהכל ומחלק להם את הכלים בתחילת החזרה או ההופעה "כמו סנטה קלאוס מודרני". תיאור נהדר. 

ניב מג'ר. ממג'ר את הצורה לחזיר ולפרה. מקצוען.

אמנם היו מעט מגבלות טכניות, והיה ברור שזה מאתגר למדי לעשות בלאנס לערמה של פלסטיק, אבל היה מדהים לחלוטין לגלות מה מוח קודח יכול להוציא מערמת הצעצועים הזו. אני חושבת שכל מוזיקאי וכל ילד (ובייחוד כל ילד שרוצה להיות מוזיקאי) צריך לראות את המופע הזה, הן בשביל השיעור המאלף בהלחנה, והן בשביל להבין איך נראה רוקנרול אמיתי על במה. 

ככה. ככה נראה רוקנרול אמיתי על הבמה. 

מי שלא יכול להתאפק עד ההופעה- תהיו חברים, ותרכשו את האלבום של תזמורת הצעצועים של איגור! או לפחות תעשו להם לייק גדול בעמוד הפייסבוק של תזמורת הצעצועים. 

נפשות פועלות:
ניל קלמן - קלרינט צעצוע, חצוצרת צעצוע, קולות ליווי צעצוע

עידו עזריה - קלרינט צעצוע, קולות ליווי צעצוע

מיכאי צ׳רנאה - קלרינט צעצוע, קולות ליווי צעצוע

נעמי רוזין - קלרינט צעצוע, קולות ליווי צעצוע

דרור פיקלני - קלרינט צעצוע, קולות ליווי צעצוע

ויקטור לוין - קלרינט צעצוע, קולות ליווי צעצוע

סלבה פרנקלך -קלידי צעצוע, פסנתר צעצוע, קולות ליווי צעצוע

גיא שכטר - תופי צעצוע, קולות ליווי צעצוע

ניב מג׳ר - גלוקנשפיל צעצוע, קסילופון צעצוע, חזיר צעצוע, קולות ליווי צעצוע

איגור קרוטוגולוב - גיטרות צעצוע, שירת צעצוע, אקורדיון צעצוע, רעשי צעצוע

ענבר לבנה בר-און - שירת צעצוע (אורחת בשיר ז'ורבלי קארבלי)

ים אומי - שירת צעצוע (אורחת בקאבר roots)

סקירת הופעה: אדם בן עזרא טריו, האזור, 27.6.14.

היה חם ביום מופע ההשקה של אדם בן עזרא. אבל היה לוהט על הבמה. 
הגעתי בלי שום ציפיות, לא הכרתי את החומרים של אדם כל כך, אבל הופתעתי לגלות מוסיקה איכותית, סוחפת ונגישה. 

אדם בן עזרא והטריו (אדם בן אמיתי וגלעד דוברצקי) באזור.

גלעד דוברצקי, הפרקשניסט המפלצתי שאדם לקח לטריו שלו, הוא אחד הנגנים הכי טובים בתחומו שיצא לי לשמוע, האיש מנגן על כל חלקי גופו וכל דבר שאפשר להוציא ממנו צליל (בזנט מעוקם למשולש), הופך בידיו לכלי נגינה לכל דבר (כמו בשיר "פלמנקו" בו ניגן במחיאות כף בלבד). הוא הביא אופי מיוחד מאוד למופע, ושמחתי שיצא לי לשמוע אותו לראשונה. גם הגיטריסט, אדם בן אמיתי, הוסיף נופך רוקנרולי מחוספס לטריו, ונשמע מצויין עם האקוסטית. למרות תפקידיו הצנועים, ואולי דווקא בזכותם, הוא בהחלט תרם רבות לגוון של הטריו. לדברי בן עזרא, הוא מאוד אוהב את התפר הזה שבין ג'אז לרוק מופק, לכן גם בחר את בן אמיתי לטריו שלו, וזה בדיוק הגוון שהוא הביא איתו. 

גלעד דוברצקי הפרקשניסט המופלא. מתופף על (עצמו).

בן עזרא, נשמע על הבמה כאילו הוא נולד עם קונטרבס ביד. הקצב זורם לו בדם, והוא מצליח להנגיש מקצבים מורכבים ומלודיות סבוכות לקהל הפשוט. זה היה מסוג המופעים שמרגישים דרך רעידות של הלבלב. 
ההרמוניה בין הנגנים היתה נפלאה, הרבה קשב ומקום לכל הכלים ביצירות, למרות שהקונטרבס בהחלט שלט בכל ביד רמה, והיה הדבק המאגד ונהג הקטר של המופע. 

הקטעים היו אקלקטיים למדי ועברו מגוון רחב של סגנונות. מה לא היה שם- היו מקצבים לטיניים, ערביים ומזרחיים, מערביים, אתניים, קלאסיים ומה לא. סוג של קיבוץ גלויות. החומרים במופע נכתבו לאורך עשור שלם, ובהחלט ניתן היה לשמוע את הגיוון, לעיתים התקשיתי לעבור בחדות כזו בין כל הסגנונות, אבל בסופו של דבר המופע היה קוהרנטי למדי, וטביעת האצבע של אדם בהחלט הורגשה בכל שיר ושיר. אפשר היה לשמוע קצת חיפוש עצמי בתוך מגוון הקטעים האלו, סוג של עבודת שורשים אולי. לא הכל היה קל לעיכול, אבל התרשמתי עמוקות מיכולות ההלחנה, המולטיטאסקינג עם הכלים והשירה, והרבגוניות הגדולה של המופע. ודווקא אחד הקטעים המוקדמים שלו "אלוהימה" בו שר בעברית, היה אחד הקטעים שהכי התחברתי אליהם. אפשר היה לזהות בקטעים רבים את ההשפעות המוסיקליות של אדם- באך, אבישי כהן, צ'יק קוריאה, סטינג.

מולטיטאסקינג, רבגוניות, מקצבים אקלקטיים, ועוד כמה מילים גדולות.

קטעים נוספים שאהבתי- Can't stop running, איתו נפתח המופע, והשיר "בולרו". גם הקאבר ל-"Come together" היה פאנקי, גרובי ומוצלח מאוד. פחות אהבתי את קטעי החאפלה המזרחית בסוף, איכשהו הם לא ישבו לי טוב מבחינה סגנונית, אבל זה בהחלט היה מקורי ומרענן בקונטקסט של המופע.  כיף לראות נגנים שעושים אהבה עם הכלים שלהם בפוזיציות שונות (סמיילי עם קריצה גסה).
היה תענוג לשמוע את אדם מספר על עצמו, הדרך שעשה ועל יצירותיו, ואפשר היה לשמוע את סיפור ההתבגרות הזה גם דרך הקטעים עצמם. הוא הצליח להוציא מהקונטרבס שלו מנעד צלילים מרהיב, והראה בקטעים כמו "אינדיה טיים" הבנה מוסיקלית עמוקה ויצירתיות מפותחת מאוד (שלא לדבר על יכולות טכניות מרשימות ביותר, זה כל כך מסובך לשיר ולנגן בס במקביל). 

מופע של איש אחד- אדם בן עזרא. 

קטעי הפסנתר והקלרינט היו לא רעים, אבל פחות התחברתי אליהם. בס הוא ללא ספק ה-כלי שלו, וברגע שאדם עזב את מרכז הבמה לטובת הפסנתר בפינה, משהו התעמעם מאוד במופע, ואיבד מעט מהברק שלו. לעומת זאת, הקלרינט אכן היה תוספת מרתקת, והוכחה נפלאה ליכולות הלחנה מרשימות מאוד, ובכל זאת, מצאתי את עצמי מרחפת לכל מיני פינות מחשבתיות אחרות... אבל טביעת האצבע הייחודית של אדם היתה שזורה לאורך כל הקטעים במופע, והורגשה היטב גם כאשר הוא ניגן על כלים אחרים. 

מישהו אמר קלרינט ולא קיבל? ילד פלא.

היו מספר קטעים שאדם ביצע סולו, והיה בהם קסם גדול, אולי אפילו יותר מאשר עם ההרכב. השליטה שלו בכלי, ויכולת ההבעה שלו עליו הן לא פחות ממופלאות. הוא פשוט להקה של איש אחד, וכשמוסיפים לזה את השימוש בלופר והשירה, אני תוהה האם הוא באמת זקוק לעוד נגנים על הבמה. הוא לגמרי "מספק את הסחורה" לבדו. אני בוודאי לא היחידה שחושבת כך, בקרוב אדם ייצא לטור סולו באיטליה, ובמהלכו יחמם את ריצ'רד בונה המופלא. 

שאלתי את אדם בסוף המופע איפה הוא רואה את עצמו מוסיקלית בעוד 5 שנים, והוא ענה תשובה נהדרת- אני מגלה הכל תוך כדי עשייה, אוהב המון סטיילים, ולא יודע לאן זה יתגלגל. מוסיף כל פעם טפח ועוד טפח ונהנה לגלות את התוצאה תוך כדי היצירה. הוא גם ציין שאין לו איזה חזון מסויים, ובמובן הזה כך גם מרגיש המופע, מעין הצצה לכל מיני פינות בתוך אדם בן עזרא. 

גם טיפ לצועדים בדרכו קיבלתי: "צריך להתאמן כמו משוגעים, לא לוותר לעצמנו, קשה מאוד להתבלט בעולם מלא כשרונות, לכן חשוב מאוד למצוא את הייחוד, לחפש את הדבר שבו אתה הכי מיוחד ולפתח אותו."  נדמה לי שהוא יישם את העצה הזו בעצמו באופן נהדר. 

ולי יש רק דבר אחד להגיד- קונטרבס עם דיסטורשן ולופר, וסולו משולש (שבכלל היה בזנט מכופף) וביטבוקס. אני באמת לא צריכה יותר מזה. 

קישור לעמוד של אדם בן עזרא בפייסבוק, וקישור לאתר של אדם, תשמעו בעצמכם! :)

קליל, מוכשר, נגיש, נמר ופסנתר כנף. אהבתי! 

סקירת הופעה: תמר אייזנמן - הופעת סיום סדרת מופעי חצות, אוזן בר, 3.6.14.

אולי בגלל שהיא ירושלמית לשעבר, אולי בגלל שזו היתה הופעת סיום סדרת מופעי חצות שלה, ואולי בגלל ששמעתי כל כך הרבה מסביב ורציתי לראות במו עיני, אבל ידעתי שאת ההופעה הזאת של תמר אייזנמן לא כדאי לי לפספס. וצדקתי בגדול. למרות השעה, בעיצומו של החג, מצאתי את עצמי באוזן בר בשעה המכוננת הזו, חצות, שסיפרה כשלעצמה את סיפור האלבום והמופע של תמר, שכולו רגעי ביניים וניגודיות מרתקת. 

תמר אייזנמן- הופעת סיום סדרת מופעי חצות באוזן בר.

הנה נעמדת לה בחורה על הבמה, בלי רוח ובלי צלצולים, ובאומץ רב שוזרת את עצמה לתוך השירים שלה במיומנות גדולה. אהבתי מאוד את הכנות החושפנית שלה, והאמנתי לכל מילה שיצאה לה מהפה, הן בעברית והן באנגלית. עניין נדיר כאן בארץ לכתוב ברמה כזו בשתי השפות. אבל המילים והלחנים היו רק המים בנהר שבו היא שייטה להנאתה במיומנות גדולה, ואהבתי את המסע הזה שהיא לקחה אותנו אליו. 

בשיר הפותח, הנבנה לאט לאט עם הלופר והאקוסטית, תמר הצליחה ליצור אווירה מהפנטת, בעודה גורמת לעיסוק הטכני המורכב עם האפקטים להיראות קליל, פשוט ואינטגרלי לשיר, וזו מומחיות גדולה. אמנים רבים מתעסקים הרבה בעניינים הטכניים בזמן ההופעה ופוגמים קצת באווירה כך, אבל זה לא היה המצב כאן. השימוש בלופר ובאפקטים היה לגמרי במידה ובמקום, ואפילו הצטערתי קצת שלא היה בו יותר שימוש. 

זה הנדריקס? זה מטוס? לא, זה שימוש מופתי בלופר. 

כמה כיף היה לשמוע את דבריה בין השירים, היא הצליחה לתקשר עם הקהל בפתיחות ובנינוחות נעימה, והכל ברוגע ושקט פנימי עשיר שהיא שידרה לאורך כל המופע. נדיר מאוד בנופינו לשמוע אמנית כל כך מקורית, צנועה ולא מתפשרת, שאינה עסוקה בנסיון להרשים מישהו מלבד את עצמה, ואולי זה סוד הקסם שלה.

היא נתנה את כל כולה בהתכוונות מלאה, והאנשים באולם המלא עד אפס מקום, האזינו באהבה גדולה. המופע הזה היה מושכל ורגשי כאחד, והרגשתי כאילו אפשר לתאר גם את הקהל באותה צורה. ולראייה- אף לא טלפון אחד הונף כדי לצלם, האנשים האלו באו לחוות את ההופעה בכל חושיהם, והבינו את הדרך הנכונה לצרוך חוויה כזו (וזה לא דרך מסך של פלאפון...).

מה שלא ידעתי בתחילת המופע, והתגלה לאט לאט ככל שהערב התקדם, הוא שבתוך האושייה הזו שנקראת "תמר אייזנמן" מסתתר בעצם בלוזיסט שחור, שמן ונפלא שכנראה היגר לכאן ממיסיסיפי. הגרוב של תמר הוא נדיר, והתרשמתי מאוד מהמוסיקאליות וההבנה העמוקה שלה בבניית השירים. יש משהו עמוק וסוחף בקצב הפנימי שזורם דרכה, והסולואים שלה לא היו מביישים את גדולי הגיטריסטים. 

שיר הבלוז שהיא שרה באנגלית היה ללא ספק אחד מההיי-לייטים של הערב, הריפים בו היו פשוט מדליקים (סליחה על השימוש במילה שפג תוקפה היכנשהו בשנות ה-90). תמר הצליחה להוכיח את עצמה לא רק כזמרת רגישה וסוחפת, אלא גם כגיטריסטית פנומנאלית, אדירה ומלאת סול.

בלוזיסטית אדירה. ואף לא טלפון ארור אחד בקהל (חוץ משלי.. סמיילי עצוב). 

אהבתי מאוד את מרבית השירים ששמעתי (סליחה מראש אם יש חוסר דיוק בחלק משמות השירים).

בשיר "לימבו", האווירה האינטימית הצליחה לגרום לי לדמיין את עצמי עומדת ומאזינה בפינת אותו חדר עבודה קטן שבו הוא כנראה נכתב. השיר "כלום לא יעצור אותי" תימצת במדויק את כל הווייב של ההופעה- תמר יושבת בסנה הגיטרות שמאחוריה, ומוכיחה שמכאן בהחלט תגיע הישועה. הנה לי תיקון שבועות מוצלח.

כל כך נהניתי לשמוע אותה שרה את המילים "כלום לא יעצור אותי", ספק לקהל או בעיקר לעצמה. הזדהיתי מאוד.

"Hey woman" היה פשוט מצויין, אחד השירים הכי מיוחדים שיצא לי לשמוע לאחרונה, בוצע עם גיטרה חשמלית ולופר והיה מקורי ומרענן. "Easy comes free" היה ללא ספק השיר האהוב עליי.  גם השיר האחרון של המופע- "Two step" היה פשוט מקסים, נוגה וסוחף. הקאבר שלה לשיר של מלאני סי (Things will never be the same again) היה מפתיע ומיוחד.

תמר הצליחה ליצוק תוכן גדול לכל מילה שיצאה לה מהפה ולכל תו שניגנו אצבעותיה במהלך הערב הזה. 

גם הצד הכבד יותר שצץ אחרי שתמר עברה לגיטרה החשמלית וצירפה את גליה חי המוכשרת על הויולה, הרגיש איכשהו מאוד טבעי ונכון, והגיוון רק תרם למופע. לא כל דבר שצריך לעקל מצריך ציפוי סוכר. 

"I don't want to be something that's already existing, lets start creation from the top"- אחד המשפטים הכי יפים ונוקבים ששמעתי ממנה במהלך הערב. טקסטים מצויינים, כבר אמרתי? 

עם גליה חי המופלאה. שתי נינג'ות.

אחרי שתמר ירדה מהבמה, הקהל בהחלט דרש עוד, וכשהיא חזרה, היא שאלה בפשטות- "מה לנגן לכם?" שאלה נהדרת שמעידה על קהל נאמן, שכמובן גם ידע מה לבקש, אבל באופן יותר בסיסי- זו היתה שאלה כל כך הגיונית, כאילו אומרת- אחרת בשביל מה קראתם לי לחזור לבמה? מדהים איך היא הצליחה להפוך פעולה כל כך בנאלית כמו לחזור להדרן, לרגע ייחודי ואישי שלה עם הקהל. 

לסיכום (למרות שלא ממש ברור לי איך אפשר לסכם את זה, כי זו באמת היתה חוויה מיוחדת)- תמר היא מוסיקאית מיוחדת ומקורית מאוד, חפה ממניירות ועם הרבה בגרות ובשלות, עם שירים וטקסטים נדירים באיכותם, וחיוך משמעותי שמגיח מתוך איזו תהום עמוקה בתוכה ומשפיע מאוד על כל השירים וההווי שלה.

נראה לי שהתאהבתי קצת.  

הדבר היחיד שצער אותי, הוא שלא הגעתי להופעה הראשונה בסדרה, כדי להמליץ לכולם ללכת.  

לינק לשיר האהוב עליי- "Easy comes free", ולינק לעמוד של תמר אייזנמן בפייסבוק- תאהבו אותה כמוני! 

תמונה אומנותית לסיום. :)

סקירת חדרי חזרות (TLV)

לכל מוסיקאי יש איזה חדר חזרות אהוב עליו, שהופך כמעט לבית שני. 
לפני מספר חודשים מצאתי את החדר שלי. כשזה התאפשר, הבאתי אליו כל פרויקט שלקחתי בו חלק. גם את חבריי שלחתי לשם בלב שלם. לאחרונה נתקלתי בסיטואציה שבה החדר לא לגמרי מתאים לכמות הרעש שאנחנו מייצרים עם אחד מהפרוייקטים, ונאלצנו לחפש חדר אחר שיהלום את צרכינו. החלטתי על הדרך לתת סקירה על החדרים שהייתי בהם בתקופה האחרונה, כדי שאחרים לא יצטרו לכתת רגליים כמונו. אמשיך לעדכן עם כל חדר חדש שייצא לי להגיע אליו. 

את הסקירה ירכיבו קריטריונים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד: נגישות, חניה, ציוד, אווירה, סאונד, חוויית שירות ומקצועיות, וואליו פור מאני, וחוויית הנגינה האישית שלי. חשוב לי מאוד לציין, שאת הסקירה הזו אני כותבת לא כמומחית אקוסטיקה וסאונד, אלא כנגנית שבסך הכל חיפשה מקום נוח לעשות בו חזרות ומעבירה את הרשמים מהחוויות האלו הלאה. אם יש לכם שאלות או הערות על כל נושא, אשמח להתייחס בתגובות. 

קאבום: 
דרך שלמה 40, טלפון: 052-3767322.

החדר ממוקמם בדרום ת"א, לטוב ולרע, יש חניה מסביב בשעות הערב, פחות בשעות היום, אבל אפשר למצוא די בקלות. החדר בגובה הקרקע, כך שאין צורך להסחב עם הציוד במדרגות או מעלית. האווירה בחדר היא מצוינת, יש אחלה פינת ישיבה גם בפנים וגם מחוץ לחדר, ופינת קפה מצוידת, וגם העיצוב נעים לעין. החדר גדול ומרווח, ונוח מאוד, נתון חשוב כשצריכים לעבוד מספר שעות ברצף.
הציוד בחדר הוא מעולה, מגברים במצב מצוין, מערכת תופים נשמעה סוף הדרך, מוניטורים לכולם, וגם הטאץ' הקטן הזה של סטנדים לגיטרות שימח אותי מאוד. גם את המחשב חיברנו בלי בעיות, וכל בקשה שלנו נפתרה ביעילות ובמהירות. כמובן שגם הסאונד היה מצוין, וכל הנגנים היו מרוצים מאוד מהחדר. היתרון המשמעותי שלו היה האפשרות לעבוד בווליום שפוי, ואפשר היה לשמוע היטב את כל הכלים, מצב נדיר בחדרי חזרות. 
חשוב לציין לטובה את הטכנאי המעולה שהיה לנו שם, שנתן שירות מקצועי, מהיר ואדיב, ונתן מענה לכל הצרכים שלנו. החדר (הקטן נדמה לי) עולה 80 ש"ח לשעה, וכולנו הסכמנו שבסכום הזה קיבלנו את מלוא הערך. החדר הזה שווה כל שקל, ואני אישית נהניתי בו מאוד. 

ציון: 9.

קאבום של גיא מר. משובח! 

ז'אן ז'אק: 
שונצינו 17, טלפון: 052-3868983.

החדר ממוקמם ליד תיאטרון תמונע, ונוח מאוד להגיע אליו ברכב. הוא קצת מעל גובה הקרקע, אז גם ציוד לא צריך לסחוב. אמנם אין חניה, אך בשעות הערב אפשר למצוא משהו יחסית בקלות. יצא לי לעשות חזרות גם בחדר הקטן וגם בחדר הגדול, והחוויה היא די שונה. החדר הקטן לדעתי לא מספיק נוח, אמנם הציוד בו טוב, אבל בזבזנו כשעה רק בנסיון לאזן את כולם כמו שצריך בחדר, וגם אז התקשנו מאוד לעבוד שם כמו שצריך, מה גם שהיה צפוף וחנוק שם למדי.
לעומת זאת, בחדר הגדול יש המון מקום, והסידור של כל הכלים היה מאוד נכון ונוח. הציוד בחדר הוא טוב, ולמרות שמרגישים עליו שהוא עבר הרבה, הכל עובד מצוין, ויותר חשוב- נשמע טוב. הסאונד היה מאוזן, היו מוניטורים לכולם, ולא נאלצנו לקרוע את האוזניים עם ווליום היסטרי, כך שמהבחינה הזו החדר עמד בכל הדרישות שלנו. המיקום של התופים בשילוב עם גודל החדר, אפשרו למתופף שלנו להתפרע כאוות נפשו מבלי להחריש אותנו. אבל ראש מגבר גיטרה אחד היה בעייתי למדי, והבוקסות של מגברי הגיטרות היו דקות ולא נתנו מספיק בשר. כך שזה היה בעוכריו.
הבעלים, שהוא גם טכנאי הסאונד היה אדיב, יעיל ומהיר, ענה על כל הצרכים שלנו במהירות ומקצועיות, והידע הנרחב שלו בתחום הורגש היטב. 
האווירה בחדר בזמן הנגינה היתה טובה מאוד, אבל דווקא בפרטים הקטנים הוא קצת נפל. מצאנו פרעושים בחדר. לא חוויה נעימה במיוחד. וגם בפינת הקפה היו חסרים מוצרים בסיסיים כמו תה. (והיה ג'וק. קטן, אבל היה). בקיצור, אווירה קצת מוזנחת.
עלות- 80 ש"ח לשעה (בחדר הגדול). כולםהסכימו שהחדר שווה את הכסף שלו, מבחינתי הסאונד בהחלט שווה את הכסף, ואילו שאר החוויה טעונה שיפור. 

ציון: 7.


התרנגול: 
ראשית חכמה 8, טלפון: 052-7466166.

זה אחד החדרים הכי טובים בתל אביב. חדר חדש יחסית, אבל מאובזר כהלכה. גילוי נאות- זה החדר האהוב עליי, ואת כל הפרויקטים שאני לוקחת בהם חלק ויכולה לקחת לשם, אני לוקחת בשמחה גדולה. אין חניה בצהריים, אבל בערב יש די הרבה מקום. קצת מסובך להגיע, אבל זה שווה את זה לגמרי. החדר ממוקמם קצת מתחת לגובה הקרקע, ויש לו פינת ישיבה צמודה בסוג של חצר סגורה מה שאומר שאין בעיה למעשנים וללא מעשנים להסתדר ביחד בחלל הזה. פינת הישיבה הזו היא ביתית ופשוט נפלאה, יש בה את כל סוגי השתיה והאוכל שמוסיקאי מורעב יכול לקוות להם, והכל חדש מהניילונים, נקי, מסודר ונעים למראה. לפעמים יש בן אנד ג'ריס במקרר, לפעמים שוקולד או עוגיות, אבל תמיד יש משהו לנשנש, וזה ממש כיף. המקום הזה לחלוטין נחשב אצלי לבית שני. 
החדר מרווח, ומעוצב בטוב טעם, הציוד איכותי מאוד ועוד לא ראה קילומטרז', אז זה תענוג גדול לעבוד עליו. התופים במצב טוב, המגברים איכותיים, לכולם יש מוניטורים, וכל החדר מסודר כמו שצריך. אלמוג, הבעלים של החדר, שלרוב גם עושה את הסאונד, מוציא מהציוד שלו את המיטב, שולט ובקיא מאוד בתחום, והוא הטכנאי הראשון שאי פעם הכרתי שידע לתת לי מענה עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה כדי להסביר את הבעיה... זה תענוג גדול להעביר איתו חזרות. בזכותו רמת השירות והמקצועיות בחדר היא מהגבוהות ביותר שאי פעם נתקלתי בהן. לוקח לו בערך רבע שעה להעמיד את כל הציוד לחזרה וכבר ראיתי שם הרכבים גם של 12 נגנים (כולל בראס) שעשו שם חזרות בנוחות. האווירה הביתית והנינוחה, השירות המדהים והאיכות של החדר הפכו אותו לחדר האהוב עליי. 
החדר עולה 75 ש"ח לשעה, ושווה כל שקל. החסרון היחיד הוא שאי אפשר לעשות שם חזרות אחרי 23:00, ומאחר ואלו השעות שלרוב הכי נוחות לחזרות, אנחנו נאלצים לפעמים לפנות לאופציות חלופיות. 
אני ממליצה לכולם להגיע לשם, אבל לא בלב שלם, כי בסוף לא ישארו לנו זמנים פנויים... :-) 

ציון: 10.

התרנגול. מומלץ בחום! 

קאסטום TLV:
בן יהודה 30, טלפון- 050-8113919. 

חדר חדש יחסית שממוקם במרכז תל אביב. החדר הזה הוא הסיבה שהחלטתי לכתוב את הפוסט הזה מלכתחילה. הגעתי לשם בחשש מה, בלי המלצות מחברים, וחבל שלא ביררתי קודם. המיקום אכן אטרקטיבי, ויש חניה פרטית, יתרון גדול בהתחשב בעובדה שכמעט ואין חניה באיזור. החדר ממוקם בקומת מרתף, ואת המסדרון הצר שמוביל אליו חוסמת ספה (שנחשבת לפינת הישיבה). כולנו נתקלנו/נפלנו על המדרגות הצרות לפחות פעם אחת במהלך הערב.
החדר כביכול עדיין בבניה, את השירותים למשל תיקנו במהלך החזרה. בגלל שאין איוורור נאות בחדר, ריח די חזק של עובש שרר במקום (מכשיר ריח אוטומטי ניסה להסוות את זה, ושיחרר משב רוח אסלתי כל כמה דקות ובגדול הוציא אותי מדעתי). לא היתה פינת ישיבה נוחה שיכולנו לעשות בה הפסקה כולנו, והמקום לא נתן אווירה ביתית.
הסידור של החדר הוא לא נכון בעליל, במת התופים לוקחת חצי חדר וכל שאר הכלים הצטופפו בחצי השני, כאשר כל השטח מאחורי המתופף נשאר לא מנוצל. המזגן הותקן באופן תמוהה בקצה החדר הרחוק מהמתופף, ולא הורגש אצלו מספיק, מצד שני, הקפיא את כולנו כמו שצריך. מגבר הבס מוקם מתחת למזגן, ומול התופים (אבל רחוק מהם), גם כן סידור תמוה ולא ניתן לשינוי כל כך, כי ליד המתופף משני צדדיו הועמדו מגברי גיטרות מאסיביים. כך שלא נותר מקום לשום דבר אחר לידו. 
טכנאי מתלמד עזר להרכיב הכל ביחד עם הבעלים של החדר, אלא שהעניין לקח קרוב ל-45 דקות (מזמן שאנחנו שילמנו עליו), וגם אז נשארנו לא מרוצים. יש בעיית הארקה חמורה בחדר, ויש תדרים עומדים ופידבקים תמוהים מכל מיני גורמים. צפצוף מטריד מאוד ליווה את כל החזרה מתחילתה ועד סופה, ולא היה ניתן לפתרון. 
למרות שהציוד נראה חדש יחסית, והחדר מרגיש מאובזר, היה ברור שהם לא מצליחים להוציא סאונד הגון מהמקום הזה, ורק הוכיחו לי שאבזור איכותי זה ממש לא הכל. היה מוניטור למתופף שישב במגדל השן שלו, אבל לשאר הנגנים היו רק 2 מוניטורים שנאלצנו לחלוק בין ארבעתנו (במיוחד כשיש 3 שירות). זה היה חיסרון משמעותי. עם כל הציוד המשוכלל, לא היה אפקט ריוורב לשירה כי הוא היה בדיוק בתיקון ("נדמה לי שאמרתי לכם את זה בטלפון, בעצם לא שאלתם בכלל, אם הייתם שואלים, הייתי אומר").
בסוף החזרה עימתנו את הבעלים עם כל החסרונות שחווינו, והוא אמר לנו ש"היה לו יום ארוך והוא ממש עייף, והוא לא זה שעשה לנו את הסאונד, אז הוא לא יודע בדיוק מה הלך שם", הוא טען שהוא מודע לכל הדברים שאמרנו, ושהם יטופלו עם הזמן. כאשר הצעתי לו להפחית את העלות של החדר ל"מחיר היכרות", שכן בניגוד למה שהוא מציג, לדעתי החדר אינו כשיר עדיין לעבודה מקצועית, נאמר לי שאין לו שום כוונה להפחית במחיר, כי יש מספיק אנשים שישלמו עליו, וזאת לצד שלל תירוצים נוספים לחוויה השלילית שעברנו (וחבל שהוא לא לקח אחריות כמו שצריך על המחדלים הללו). כך יצא ששילמנו על שעה שלמה של התלמדות לטכנאי שלו במקום לקיים חזרה כמו שצריך. כל הנגנים יצאו לא מרוצים מהחזרה הקשוחה הזאת, ואני רק הודיתי לאל שהיו לי אטמים טובים.
עלות- 70 ש"ח לשעה. אני אישית לא הייתי משלמת יותר מ-40. ואני בהחלט לא מתכוונת לחזור לשם.

ציון: 3.

סקירת הופעה: דאבל פיצ'ר- גיא שמי ורות דולורס וייס, במסגרת פרויקט "דו" בבית מזרח מערב, 25.2.14.

גיא שמי ולהקת "לא":

זו היתה הפעם הראשונה שלי בבית מזרח מערב. אפשר לומר שהאווירה שם אוריינטלית מאוד, אבל יש משהו צנוע במיקום המרהיב הזה שהוא פשוט שובה לב. החלל מקסים ומושלם להופעות באווירה אקוסטית.

את גיא שמי לא ממש הכרתי, ובוודאי שלא את החומרים שלו, אבל ברגע שהוא ולהקתו "לא" עלו על הבמה, היה ברור שהמנגינות של גיא מתיישבות בתיאום מושלם עם הלוקיישן- מהודרות, ובכל זאת מעבירות תחושה צנועה למדי.

השירה של גיא הפתיעה אותי, היה בה משהו כנה ואמיתי מאוד אבל היא גם לוותה בסוג של חוסר ביטחון קל. מצד שני, יש משהו שממיס אותי בכל פעם שאני שומעת מישהו שר את עצמו לדעת. 

את השירה של גיא ליווה ניר וקסמן בקולות שניים, שבהחלט נתן תמיכה מצוינת. ההרמוניות היו יפות ונעימות מאוד לאוזן. 

למה 'לא'? בטח שכן! גיא שמי, ניר וקסמן וגיא לוי.

שמחתי לראות את הדומיננטיות של הקונטרבס במופע הזה, עליו היה אמון במומחיות רבה גיא לוי, ונהניתי מאוד מהדיאלוגים היפים שלו עם הגיטרה. מבחינה מלודית ואינסטרומנטלית זה היה נעים לאוזן וכובש. גיא שמי פורט על הגיטרה שלו במיומנות רבה, והוא כותב ומלחין נהדר, משוכלל ובהחלט מוסיקלי מאוד. היו אפילו כמה רגעים שהזכירו לי קצת את הלחנים של מתי כספי. עם זאת, היה לי קושי מסוים להתחבר למלודיות של השירה, כי תפקידי הכלים היו מורכבים מאוד ועמוסים כשלעצמם, אז חסרה לי קצת פשטות וקונטרסט מבחינת המנגינות ותפקידי השירה.

למרות האינטנסיביות, המופע היה מאוד מוסיקלי, ועטף אותי בתחושה חמימה. אהבתי במיוחד את הקטעים האינסטרומנטליים, ואת הקטעים בהם גיא לוי השתמש בקשת ונתן נפח נפלא ועשיר לשירים. 

רות דולורס וייס:

כמה ביצים צריך כדי לעמוד לבד על הבמה ולהחזיק שיר שלם באקפלה בלי שום כלים או הגברה. ככה נפתחה ההופעה שלה, ובמקום החשוף הזה, פשוט אי אפשר לזייף, בייחוד לא את עצמך.

רות מצאה חן בעיני החל מהאופן שבו היא נעמדה מול הקהל, דרך הסידור הנבוך של כסא הפסנתר, וכלה בקסם שהיא השרתה על האולם.  

בנוסף להיותה פסנתרנית מעולה וזמרת ייחודית מאוד, יש לה יכולת ביטוי יוצאת דופן שריגשה אותי מאוד. קשת הרגשות שאפיינו את שיריה נעה בין רכות מלטפת, לעוצמה רבה, וזה בהחלט נתן הרבה השראה.

היא כותבת ומלחינה מצוין, ובאופן נדיר למדי יודעת לתת למילים את המקום הראוי להן, ולשלב אותן בצורה מעולה עם הלחן והצלילים. 

רות. אקפלה. תעוזה. אומץ. ביצים. חלב. גבינה צהובה.
בעצם, זו לא הרשימה הנכונה. 

אהבתי את השיר "געגועיי" שהיה עדין כנה ונוקב. רות היא פרפורמרית עם הרבה חן ותעוזה, והתענגתי על המופע שלה מאוד, כי יש מעטות כאלו בתחום.

היא ישבה שם על הבמה עם עצמה ועם השירים שלה, באופן הכי אינטימי שיש, וזה הרגיש כאילו אני צופה בה בחדר העבודה שלה בבית. זה היה פשוט נפלא. 

הביצוע המפתיע לשיר "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג היה פשוט מצוין, והוכיח לי שוב כמה הבנה, בגרות ומקום רות יודעת לתת למילים בעזרת הפסנתר וההגשה שלה. רבים וטובים (ואני ביניהם) נתקלו כבר באתגר הזה להתאים לחן וצלילים למילים בעברית, בייחוד כאלו שכתובות כמו שצריך, אבל היא לגמרי הצליחה להתגבר על הקושי הזה ונתנה פתרון מלכותי למדי לבעיה.

אני קוראת לתמונה הזאת "סידור נבוך של כסא הפסנתר".

כמו שהיא פתחה את המופע, כך היא גם סיימה אותו, לבד מול הקהל, בלי הגברה, בלי פסנתר, בקטע שירה אקפלה, חף לגמרי מכל תמיכה, ואהבתי מאוד את ההתאבדות המחושבת הזו שלה.

שני המופעים האלו החזירו אותי קצת אחורה בזמן לתקופה שמוזיקה היתה קצת יותר אישית, כנה ותמימה. יש משהו נוסטלגי מהעבר שפגש אותי בהווה של המקום הזה.

המופעים האלו תחת קורת הגג של פרויקט 'דו' היו מרגשים, אינטימיים מאוד, ונועדו לתת במה לאנשים שיש להם באמת משהו מעניין להגיד.

תקשיבו לביצוע מההופעה של גיא שמי ו'לא' לשיר לא הגיוני לכעוס על טבע (צילם יובל אראל), ולביצוע של רות ל-God Bless the Child.

וחוץ מזה, תאהבו את 'דו' בפייסבוק. ותלכו למופע הבא בסדרה- 18.3- גליה חי ואבי בללי [נקמת הטרקטור] // רז שמואלי.

הזכירה לי קצת את ג'ולי אנדרוז בצלילי המוסיקה.
או מרי פופינס. או משהו קסום שכזה. :)

סיפור קצר: החייל החרד

מה הוא היה אמור לעשות עם המילואים האלו עכשיו? הזימון לא יכל להגיע במועד פחות נוח. השידוך שלו היה כבר בשלבים מתקדמים, וכולם קיוו שלא יגלו את המיגרנות שלו והדכאונות שהיה שוקע אליהם מדי פעם.

גם בעבודה הצדדית שהצליח להחזיק כאברך,כמתרגם מסמכים, הלך לא רע. ברוך השם, הצליח להרוויח כמה פרוטות פה ושם.

בטרמפ לערבה ביום ראשון בבוקר, עצר לרגע לחשוב כמה כיף יכל להיות אם היו עוצרים לטבילה קצרה בים המלח. ואז נזכר שיש חיילת נוספת ברכב, וגם ככה עדיף היה לו לא לחשוב על שטויות שכאלו.

לפעמים, הוא ידע, כשהיה חושב על העולם יותר מדי לעומק, ככה בין פסוק לפסוק (שמלמל כבר בהיסח הדעת), היתה מתחילה לגרד בו תחושה לא נעימה, שאם הטייס האוטומטי יכבה, המטוס עלול להתרסק.

שבוע לתוך הקו, בו שירת ביחידת אנו״ח- ״איתור נפגעים וחללים״, הודיעה לו חנה השדכנית הזקנה, שהכלה המיועדת החליטה לסגת מהשידוך. מסתבר שהם העדיפו למצוא חתן צעיר יותר, והוא כבר עבר מזמן את גיל 30. הוא הרגיש כמו סחורה פגומה. ולא שהיא היתה כזו מציאה גדולה.

היה זה נסיון רביעי במספר שכשל בתוך שנה. טעם מתכתי עלה לו בפה, והאכזבה בכל זאת השתקעה בפינה הימנית התחתונה של בטנו.

בסופ״ש השני כשהוא חזר לביתו, חיכתה לו הודעה במשיבון, לפיה בגלל חוסר זמינותו, וטיב הפעילות שבה עסק באותם ימים, לא יוכלו להמשיך להחזיק אותו בעבודתו.

הוא חש את גל קהות החושים מתקדם לכיוונו כמו צונמי.

כשחזר למוצב ביום שני, כבר לא הרגיש יותר כלום. כל שמירה היה יושב שעות על גבי שעות עם עצמו, ובמקום להשגיח ולהביט החוצה, היה מתבונן פנימה, הופך כל פינה, מרים כל אבן, ולא מוצא דבר.

הוא לא הבין מה קורה איתו, למה כל מה שהכניס לפה היה תפל, הוא הרגיש כאילו הוא בולע אדמה. לא הבין למה כולם מסתכלים עליו מוזר. למרות שהיה שתקן ושמר את עצמו לעצמו, הרגיש שכולם רואים את הכישלונות שלו תלויים על הצווארון של מדיו, והוא ידע שהוא מתהדק מרגע לרגע.

הוא תהה למה הרגיש לפתע טעם של דם בפיו. אבל כאב הראש שתקף אותו הפיל אותו לתוך תהום עמוקה, ובעודו צולל הוא הרגיש משום מה, הקלה כלשהי.

אולי כי ידע שאין עוד קרקעית לתהום הזו.

בבוקר התעוררתי מוקדם מהנחוץ. התלבשתי, פילחתי שוקו מהמטבח, ונכנסתי לחמ״ל. עשר דקות אחר כך, הטלפון צלצל. משהו באופן שבו הוא צרם גרם לי לזוז קצת באי נוחות בכסא.

מצאו אותו חבריי לפלוגה. בתוך תא השירותים האמצעי. הרובה היה מונח על ברכיו. 

לא היו בטוחים שזה הוא, כי החור שהותיר הקליע השחית את פניו לבלי היכר.

הוא היה בחור ביישן, ואף אחד לא ממש הכיר אותו, ובעצם, איש לא הצליח להזכר בשמו.

בעודי מחייגת למד״א חשבתי על האירוניה שבדבר. איך לא הצליחו לאתר את אותו נפגע שהפך לחלל?

*מבוסס על סיפור אמיתי.