סקירת הופעה: טייני פינגרז, בארבי 29.5.13

אני רגילה לראות בהופעות קהל די מונוטוני ומיינסטרימי בדרך כלל. אבל מה שהלך בהופעה של טייני פינגרז הרגיש אנדרדוגי לחלוטין, החל מהחבר'ה שישבו בכניסה ועישנו בשרשרת, וכלה בבמה עצמה שנראתה כאילו נלקחה מסרט אפוקליפטי כלשהו. ואם לרוב ניתן למצוא בהופעות קהל ורסטילי מכל מיני סוגים, להופעה הזו הגיע קהל המורכב מצרכני תרבות יותר מודעים ובררניים, כזה שמחפש תמיד את הדבר החם הבא. 

במה אפוקליפטית. ושנדליר. 

הפתיחה היתה דרמטית, הסאונד היה מדהים, והתאורן שהכיר כנראה את כל השירים בעל פה, עשה עבודה נהדרת ביצירת האווירה המגובשת שהמופע הזה סיפק. כבר מההתחלה אפשר היה לראות שהלהקה הזאת יוצרת נהדר ביחד, הפרגון ההדדי שלהם הורגש מאוד, וכל כלי קיבל את המקום שלו בצורה מאוד מפרגנת ובולטת.  

יש איזו סטיגמה שמסתובבת באוויר, על זה שמוסיקה אינסטרומנטלית עלולה להיות משעממת. טייני פינגרז סותרים את המחשבה הזו לחלוטין. המוסיקה שלהם מתרחשת, מתהווה, מתפתחת ונוצרת בצורה מעגלית כל הזמן תוך כדי ההופעה. אין רגע דל, כל הזמן קורה משהו, אין הפסקות, אין עצירות, או שאתה עולה על הרכבת, או שאתה נשאר בחוץ. 

אתה נכנס לאט לאט לגרובים שלהם. זה משתלט עליך בשקט בשקט, קודם רק הרגל זזה קצת, אחר כך גם הראש מצטרף, ולפני שאתה שם לב אתה מוצא את עצמך רוקד כולך. אפילו הסאונדמן והתאורן רקדו בעמדות שלהם.

אפילו הסאונדמן והתאורן רקדו. 

בשירים של טייני פיגרז יש הרבה מקום ביטוי לכל כלי נגינה, ולאורך הסט בלטו כל הכלים בקדמת הבמה באופן שווה, והדגימו יכולות נהדרות. המוסיקה הזאת מכריחה אותך להקשיב לה, תובעת את כל התשומת לב שלך כמאזין, כאילו הנגנים הם בסך הכל כלי נגינה בעצמם, והמוסיקה היא שמכתיבה להם את הדרך שבה היא רוצה לפרוץ החוצה. יחד עם זאת, אורך ההופעה היה ארוך מדי לטעמי, ואם בהתחלה היתה איזושהי אינטרקציה בין הנגנים, והם קפצו והלהיבו את הקהל, לקראת סופה אפילו הם התעייפו קצת, שלא לדבר על הקהל. בנוסף, לי אישית היתה חסרה אינטראקציה בין הלהקה לקהל. המוסיקה הזו במינון גדול מדי היא קשה לעיכול וקצת התישה אותי, היתה הרבה מדי אינפורמציה לקבל בבת אחת וללא הפוגות. אבל יש שיאמרו שכאן טמון הקסם של הלהקה. 

למרות שזאת לא מוסיקה שתתאים לכל אחד, אהבתי מאוד את החומרים של הלהקה. בחלק מהשירים אהבתי את הליינים המדליקים שהיוו סוג של עוגן שהקל מאוד על האוזן  להתחבר למוסיקה, ויצר בה איים קליטים שנתפסו אצל המאזין מהר מאוד. אהבתי את המתופף, שבניגוד למה שקורה לפעמים בסגנונות מוסיקליים אחרים, הוביל והכתיב את הוייב של ההופעה, ובתור מכונת תופים שכמוהו, נתן אנרגיות מדהימות למופע. גם השואו של הלהקה כולה היה נעים לעין. בייחוד החלק שבו כל חברי ההרכב הורידו את חולצותיהם (פוי רינה, מאוד לא מקצועי מצדך...). 

בתכל'ס, הדרך היחידה שההופעה הזאת היתה יכולה להיות מגניבה יותר, היתה רק אם היו מגיחים מאיפשהו ערימה של זומבים בקטע אפוקליפטי. בקיצור, אני ממליצה בחום למי שאוהב את הז'אנר, ויש הזדמנות נהדרת לראות אותם שוב בהופעה בירושלים, ב-1.6 בצוללת הצהובה. 

הורידו חולצות בסוף :-)

טייני פינגרז קיימים כבר כשנתיים בהרכב הנוכחי שלהם, והגיבוש שלהם כנגנים מאוד מורגש על הבמה. חברי הלהקה- נמרוד בר (קלידים), אורן בן דוד (גיטרה), טל כהן (תופים), בועז בנטור (בס). הם הופיעו כבר בטור בארה"ב, ומתוכנן להם טור נוסף באירופה בקיץ הקרוב, לכל מי שמתכנן איזו גיחת נופש קצרה (אבל בוכה על מחירי הסיגריות).  

בקיצור, אל תפספסו. 

אחד השירים האדירים שלהם:
Tiny fingers- preloader

רכבת דוהרת. טייני פינגרז בבארבי. 

מילואים מהסוג השלישי.

מילואים פרק א׳-

ים המלח באוגוסט.
3 בבוקר. מגורי בנות. 

תמיד מוצב בשום מקום. אבל תמיד יפה.

קול גברי עמוק מטלטל אותי מתוך שינה, ולא בדיוק באופן שבו הייתי מצפה לאור הנסיבות.
- ״רינה, קומי!! את חייבת לקום מיד, הם צריכים אותך בחמ״ל דחווווף!״
- ״מה, מה קרה? מי מת? מה השעה בכלל?״
- ״יורים על הסיור שלנו! את חייבת לבוא!״

שתיקה.
אנחה.

- ״הם לא יורים על הסיור שלנו. אנחנו בגבול עם ירדן, לא לבנון. בוא נעשה הסכם- תחזור לשם, ותגיד להם שעד שמישהו לא מזהה חוליית מחבלים במו עיניו, שאף אחד לא יטריד אותי. ואם כן, אז לפחות תביאו שוקו מהמטבח. מוסכם?״

גמגום קצר, ואני שומעת צעדים מתרחקים בזמן שאני שוקעת בחזרה בחלומות טרופים על מספרי ברזל וגומיות בנעליים.

בבוקר הסתבר שהחיילים שסיירו בחממות הקיבוץ השכן שמעו בום. ועוד בום. בעצם מספר בומים במרווחים קצובים, ונבהלו עד כדי ריקון 3 מחסניות על מקור הרשע. אפשר להירגע, תותח החזירים שהותקן בחממות יום קודם לכן על ידי החקלאים (ששכחו ליידע אותנו) כבר לא יטיל מורא על אף ציפור או חזרזיר סקרן. למעשה, אפשר להפוך אותו למסננת. המשימה הושלמה. התרגשתי לשמוע שכלל הסגל הפיקודי הבכיר של הגדוד והנפה הטריח את עצמו והגיע ב-3 בבוקר בעיניים טרוטות ומבט מזוגג רק כדי לחלוק כבוד וטפיחה מסורבלת ונבוכה על שכם חיילי הסיור, שלא ידעו היכן לקבור את עצמם מרוב בושה.
לא בכדי יצא לגדוד שלנו שם של מחפשי אקשן ועושי צרות. לאחר הלילה הזה, נחתה עליי ההבנה, שזה הולך להיות קו ארוך במיוחד.

מתנחלים בבריכה של הקיבוץ. מחכים שהבסיס ירשה לנו להכנס.. 

עיקר החברה שפקדה את החמ״ל בכל שעות היום והלילה הורכבה משלושה טיפוסים-
הטיפוס הראשון היה הזבוב העקשן, כי מסתבר שבתקופה שבה הגענו לעשות קו, גם לגדוד הזבובים היתה בדיוק פעולה יזומה באזור. אבל לא ריחמתי עליהם, הם עשו משמרות יום בלבד, ובלילות, גדוד היתושים היה מחליף אותם, כך שיצא שאף אחד מהם לא עבד קשה מדי, והם אף זכו לתגבורת בצורת עכבישי ענק לבנים, ועקרבוטים למיניהם, שהתעקשו לעשות לי מסיבות הפתעה בחמ"ל דווקא באמצע הלילה.

הטיפוס השני היה החייל המתלונן. אבל זו לא חוכמה, מסתבר שעל התבכיינות חותמים כבר כשמתחיילים בשרשרת החיול ביום הראשון של המילואים. ומנגד, הסתבר שלתכונה הזו לא צריך איזה סיווג מיוחד או איזו דרגה גבוהה, משום שכמות הארונות והפלאפלים שהתרעמו אצלנו בחמ״ל לא היתה מביישת אף חנות רהיטים או חומוסייה ביפו.
בשלב כלשהו, אחרי שניגש אליי בפעם העשירית באותה שעה, חייל שהתלונן על השיבוצים שלו בלוח השמירות, החלטתי לחרוג ממנהגי (״דבר עם המ״פ שלך, הוא זה שמרכיב את הרשימות! אל תצעק עליי!״), מאחר והמ״פ החליט לרדת למחתרת ומאז נעלמו עקבותיו. הסכמתי להעיף מבט ברשימת השמירה כדי להבין מה בדיוק לא מסתדר.
לאחר התבוננות של מספר דקות, ניסיתי להבין מה בדיוק כן מסתדר. למשמרת השמירות הבאה, שהיתה אמורה לעלות בתוך 20 דקות, שובץ חייל אחד שבאופן וודאי היה באותו רגע בחדרו. זה שממוקם בביתו, שבצד השני של הארץ. אני אישית נתתי לו שוברי נסיעה באותו הבוקר. חייל אחר ששובץ אף הוא למשמרת הזו, לא יכול להגיע אליה שכן הוא כבר שומר בעמדת שמירה אחרת בבסיס כבר קרוב ל-6 שעות, אחרי שהסבירו לו שלאור תקלה מורכבת במיוחד (הפלוגה השכנה מסרבת להעמיד שומרים, כי לדבריהם "הפלוגה שלכם דפקה אותנו מספיק ליום אחד"), הוא יהיה חייב לשמור כפולה, כי אין, פשוט אין, אין מי שיעלה במקומו.
הרעשים המחרידים שהגיעו מחדר המועדון הצמוד לחמ״ל הפריעו לריכוז שלי, שרבבתי את ראשי פנימה וגיליתי ערמה של כ-10 גברברים בחצי ב׳ ממנגלים. בתוך החדר.
החייל הבעייתי האחרון ששובץ למשמרת הרפאים הזו שהתקרבה בצעדי ענק לקראתנו, היה זה שעמד מולי, והסביר שהוא כבר שובץ לשמור גם בלילה, ולא יתכן שישמור גם עכשיו.
באותו רגע הבנתי שהאפשרויות העומדות לפניי הן או פח, או פחת. מאותו רגע ואילך לקח החמ״ל על אחריותו את מלאכת הרכבת רשימות השמירה. לפחות הצעקות פחתו.

לקחנו על עצמנו גם את סידור ימי החופשה של כל החיילים במוצב, מאותו רגע הפך החמ"ל למוקד עלייה לרגל, ומנחות ותשורות רבות הונחו על שולחננו (למרות שפעמים רבות  זכינו לקבל גם פרץ של קללות נמרצות ונפנופי אגרופים). 

כל מיני טיפוסים, נהגים, טבחים, שומרים, קצינים ונגדים,

צובאים על דלתות החמ"ל בלי סוף (צולם מפתח החמ"ל).

הטיפוס האחרון שביקר אותנו תכופות היה טיפוס ה״אין לי מה לעשות עם עצמי, בוא נחפור לחמ״ליסטיות״. צודק. גם ככה אנחנו תקועות פה ולא יכולות לברוח. אסטרטג מלידה. שקלת לצאת לקורס מ״פים?  
הנושאים שכיכבו לרוב היו - איזה דני טעים יותר, הצהוב או השחור, איך הפלוגה השניה שנמצאת איתנו במוצב מתחמקת מכל המשימות כי יש להם מ"פ תותח, וכמובן רכילויות בלתי פוסקות על הפלוגות השכנות ועל כמה כיף אצלהם במוצב ואיך הם חיים ואוכלים כמו מלכים, בעוד שאנחנו חיים בחור ואוכלים בחתולייה. השתדלתי לא לבשר להם שכל הפלוגות שלנו יושבות בחורים, שיהיה להם על מה לפנטז. 

בשלב כלשהו לקראת אמצע המילואים, התרוקן המוצב מקצינים ומפקדים כמעט לגמרי. באורח פלא, למרות שהיו 2 מ״פ במוצב לאורך כל תקופת המילואים, שהתעקשו מטעמי אגו להיקרא מפקדי בסיס (ואף אחד מהם לא היה מוכן לוותר על הכותרת המהוללת לטובת השני) איש משניהם לא היה בנמצא מרבית מהזמן. בהדרגה הפסיקו לענות גם לטלפונים המטרידים שלנו מהחמ״ל, ולעיתים נדירות בלבד ענו לקשר שלהם. אבל בחיי ששמעתי קולות של ילדים וטלוויזיה ברקע, והתחלתי לחשוד שהם ערקו. עד שהמג״ד היה מגיע לביקור פתע. וכשעתיים לאחריו היה מתפרץ אחד המ״פים בזעקות שבר לחמ״ל- זורק האשמות, פקודות וטרוניות לכל עבר. אבל רק מפות אילמות החזירו לו מבט מלא תוכחה בתמורה.

באחד מהימים האחרונים במוצב, לאחר שהחום העביר על רובנו את הדעת, וגרם לנו לעשות יותר שטויות מהרגיל (50 מעלות בצל...), החלטנו לערוך ניסוי מקורי.
רצינו לבדוק, אם מכסה המנוע של ההאמר אכן רותח מספיק כדי לבשל עליו חביתה. באקט מתפרץ של היגיון צבאי צרוף, התגנבתי למטבח וגנבתי שתי ביצים. בחרנו את הג׳יפ שנראה לנו הכי הולם למשימה, שלפנו מצלמות, והתחלנו בניסוי.
את הביצה הראשונה שברנו בטעות על משטח לא טוב בצד הרכב, והיא החליקה הצידה לקרקע מייד, מתנפצת לקול תרועותינו הרמות, וכאשר שכח מעט הצחוק הקורע והדמעות בעיניים, נפנינו לטפל בביצה השנייה, חכמים יותר, מנוסים יותר.
מאחר ולא מצאנו משטח ישר לחלוטין, החלטנו בחוכמתנו לנסות בכל זאת את מכסה המנוע. הרי זו האמרה - "כל כך חם, שניתן לטגן ביצה על מכסה המנוע". אנחנו לא מטומטמים. החלטנו לנסות ממש במרכזו. הרופא הגדודי לקח על עצמו את מלאכת השבירה העדינה.
בידיים יציבות של אורתופד, הרופא שבר את הביצה וזו החלה לזחול לאיטה לתוך סוג של פתח אוורור שמוביל ישירות לתוך המנוע. כולם נדרכו קמעה, ולמעט ההחלקה האומנותית של החלמון, איש לא העז לזוז. החלו קריאות "תעצור אותה!" נרגשות, ומישהו זרק את הקליפה על החלמון הגולש.
לאחר שגם זה נבלע בפתח האוורור, כמו שמש קטנה ששוקעת בתוך האמר, הגענו לשתי מסקנות. הראשונה- כנראה שלא ניתן לבשל חביתה על מכסה המנוע, אפילו לא בחום הזה. למסקנה השנייה הגעתי פתאום, כאשר נפערו עיניי בתימהון, ובין כל הצחקוקים המתגלגלים מסביבי קפאתי לרגע, וגמגמתי לחבר׳ה- ״מכסה המנוע... הוא לא, הוא לא עשוי מברזל...״
בזאת תם הניסוי שלנו, ואת קולות הצחוק וההתרגשות, שמעו באותו יום עד ירדן.

גם פצועים היו לנו בקו. הציפור-מזן-נדיר-שאני-לא-זוכרת-את-שמו 

התנגשה בהאמר הסיור. שמרנו עליה לילה שלם בחמ"ל עד שהגיע נציג
אדיב מרשות הטבע שלקח אותה תחת חסותו. אין רגע משעמם.

וכך, בעודי משתכשכת במימי הבריכה של הקיבוץ שהיה צמוד למוצב (אליה חמקנו בכל פעם שלא היינו בתפקיד), יושבת על אבוב מתנפח עם עיניים סגורות למחצה ונהנית מקרני השמש המנסות לתקן את השיזוף הצבאי שסיגלתי אחרי חודש, חשבתי לעצמי, שאולי זה לא כל כך נורא בעצם..

זבובים, יתושים, עכבישי ענק, עקרבים, חתולים, ומנגל. תמיד יש מנגל. 

"מוסיקאי"

אחרי שהחל המאבק של האולפנים וחדרי החזרות נגד העלאת הארנונה, ואחרי שאמא שאלה אותי אם ויתרתי על כל דרך הגונה להרוויח בחיי כי אני רוצה להיות כמו מדונה (אכזבה שכמוני, היא תמיד חלמה שאלמד רוקחות...) הגעתי למסקנה שאנשים פשוט לא מבינים מה זה להיות מוסיקאי. 

ציוד בעשרות אלפי שקלים. חיי מוסיקאי.

להיות מוסיקאי זה להקצות שעתיים ביום (ולפעמים גם 7) בשביל להתאמן,

לעשות תרגילים רפטטיביים, טכניים, לחפש דרכים לאתגר את הראש והידיים כל פעם מחדש, לנגן, לחקור, וללמוד שירים. הרבה שירים, ומכל הסגנונות. כי אתה חייב להיות מומחה. חובבנים יש בכל מקום. 

להיות מוסיקאי זה לסיים את העבודה הרגילה שאתה חייב לעבוד בה, לעשות הפסקה קצרה להתאוששות ולהתיישב לנגן או לצאת לחזרה עם 10 קילו ציוד על הגב, שתימשך עד 1 בלילה, ובטח גם תעלה לך לא מעט. אצלנו אין שעות עבודה מסודרות, ימי מחלה, פנסיה, ביטוח, ואם אין לך ראש כלכלי על הכתפיים, אז אתה בכלל בבעיה. 

להיות מוסיקאי זה להשקיע הון עתק בציוד, וכשהמצב הכספי לא מזהיר (ואני חושבת שמוסיקאים עשירים בארץ אפשר לספור על שתי ידיים) זה אומר לבחור להשקיע בקניית ציוד שעולה אלפי ועשרות אלפי שקלים, ובטיפול ותחזוקת כלי הנגינה ולא לקנות שמלה או נעליים חדשות. וזה להיסחב עם כל הציוד הזה לכל מקום שבו בסך הכל רצית לנגן. 

להיות מוסיקאי זה לימוד עצמי בלתי פוסק, ואם אתה גם רוצה ליצור מוסיקה, זה אומר לדעת להתמחות בתוכנות יצירת מוסיקה במחשב, ובעצם להתמחות במחשבים בכלל (ובדרך כלל זה גם אומר לקנות גם ציוד מחשבים והקלטה). זה לחקור את הצדדים הטכניים והאלקטרונים של האפקטים והגיטרה בלי סוף, ולהישאר תמיד מעודכן על מה שמתחדש בתחום.

להיות מוסיקאי זה להבין שכסף לעולם לא יוכל לעמוד בעדיפות ראשונה, כי בשביל להרוויח צריך לפחות בהתחלה לצבור הרבה ניסיון בחינם, ובעיקר צריך הרבה מזל. זה אומר שאתה לרוב תרוויח הכי מעט בין כל חבריך, ותמיד תחפש עבודה, בלי לדעת אם החודש תהיה כזאת או לא. 

ואם המוסיקאי גם יוצר, זה אומר גם להוציא הון עתק רק בשביל להקליט אלבום, אבל הרבה לפני שמגיעים לשם, זה לשבור את הראש יומיום, איך להוציא מעצמך את מה שמסתובב לך בראש? ולהלקות את עצמך קצת בכל יום שבו אתה מוותר או מתייאש ולא מצליח לכתוב את עצמך. וזה לאסוף את כל הכוחות הנפשיים כדי להתמודד עם זה כל יום מחדש. 

להיות מוסיקאי זה להפוך לגרפיקאי, יזם, טלפן, מפיק, לאיש פרסום ויח״צ, לנדנד לכל מי שרק מוכן לשמוע, ולהתמודד על בסיס יומיומי עם דחיות ועם העובדה שאנשים פשוט לא מבינים עד כמה זה חשוב ומהותי להגיע להופעות, לקנות דיסקים, לחלוק את המוסיקה עם חברים, ובעיקר לתמוך.
אנשים לא תמיד מבינים כמה זה קשה ומפחיד להציב בפני עצמך מטרה שהיא בגדר חלום, ודורשת ממך להשקיע כל טיפת אנרגיה, כסף וזמן בניסיון להגשימו, ובו בזמן להיות מוקף באנשים רבים שהלכו בדרך הזאת וכשלו. 

דרך חיים.

אבל יחד עם כל זה, ומצד שני, להיות מוסיקאי זה ליצור, לחשוב על משהו בראש, ליישם אותו בידיים, וליהנות ממנו באוזניים. והכי חשוב- להסב הנאה לאוזניהם של אחרים. זה להרוויח משהו מפרי ידיך.

זה לעבוד ממש קשה כדי להכין מופעים, ואז לבצע אותם מול 30 אנשים אבל להרגיש כאילו כבשת את קיסריה. זה להכנס לפרויקטים, להיקשר רגשית, לסיים אותם, ולהמשיך הלאה בלי להתחרט או להסתכל אחורה אבל טיפה עשיר יותר, בלב, בניסיון, ובעיקר בחוויות (ואם גם הרווחת מזה כמה שקלים, בכלל טוב). מעל לכל, זה לפגוש אנשים, לנגן איתם, ליצור איתם, להתחבר איתם כמו שאף אחד מחוץ לתחום הזה לא יכול.
זאת דרך חיים.

ואתה לא בוחר אותה. היא בוחרת אותך.  

אני אולי בורג קטן במערכת, ואולי את גזירות הארנונה לאולפנים ולחדרי החזרות לא יהיה בכוחי לשנות, אבל אני בהחלט יכולה לבקש מכל מי שקורא את השורות האלה, ולא התייאש עדיין -

תתמכו. תבואו להופעות. תקנו דיסקים. תספרו לחברים.

וכן, תזרקו כמה שקלים לנגני הרחוב שאתם נתקלים בהם. הם מרוויחים את הכסף שלהם בכבוד, וזכאים לכל פרוטה ממנו. ואולי, אם אתם לא ממהרים, אולי תעמדו רגע ותקשיבו.

תשקיעו טיפה, כדי שנוכל גם אנחנו להתפרנס בכבוד. אולי ככה נוכל להרשות לעצמנו חזרה שבועית של 3 שעות ב-450 ש״ח, ואם נרוויח מספיק אז אולי גם איזו בירה קטנה ב-40 ש״ח... אבל בכל מקרה על הקלטות בכלל אין מה לדבר, לפחות עד שלא אמצא קונה לכלייה השנייה שלי.

זה מה שאנשים רואים בסוף. 5% מסך העבודה כולה.
מתוך הופעה של XO בתמונע.
צילום- עמרי שרון. 

סקירת הופעה: לונא אבו נסאר, אוזן בר, 8.5.13

שמעתי את האלבום של לונא כמה וכמה פעמים לפני שהגעתי להופעה.
התיאור הכי טוב שיכולתי לתת לו זה "אתנו-אלקטרו-אקוסטי" וגם זה לא מדוייק.
ולא ידעתי כל כך למה לצפות בהופעה חיה. עד שנדלקו האורות על הבמה. 

מכשפת.                                             תמונה- יפעת גריצמן.

זאת הייתה חוויה שהמילה הכי טובה לתאר אותה היא 'מכשפת'.
לעיתים נדירות אתה מוצא את עצמך יושב בהופעה שהיא כולה חוויה,
כשנדמה שכל כך מעט קורה על הבמה, אבל בפנים מתחוללת סופה.
מזמן לא התרגשתי ככה.
הקול של לונא הוא צלול, עוטף ומחבק אותך מכל כיוון. פתאום הבנתי למה מתכוונים כשאומרים "קול פעמונים".
היא שרה עם הגרון, היא שרה עם הגיטרה, היא שרה עם כל נים בגופה. הרגישות שלה מדהימה, ונדירה באיכותה.
ההרכב הקפיד לשמור על מינימליזם בשירים, אבל זה היה מינימליזם עשיר,
כזה שמשאיר מקום לדמיון מצד אחד, ומצד שני נותן לך השראה. ובין אם היה זה שיר בעברית,

או בערבית, כל אחד מהשירים מכניס לאווירה אחרת, מהפנטת. לא הייתי משנה אף צליל.  

הרבה קרדיט מגיע למפיק המוסיקלי של האלבום של לונא- דרור רותם, שגם ניגן איתה בהופעה. 

אפשר היה להרגיש את ההתרגשות בקהל, והאהבה הגדולה שלו אליה. ולמרות שכבר אמרתי,

אגיד שוב, זה נדיר לראות התרגשות כזו גדולה מהקהל, נדיר להתקל בכשרון שסוחף אחריו בכזו קלות

כל כך הרבה אנשים בזכות המילים הרגישות, והלחנים העוצמתיים. 

לדעתי זו הופעת חובה, ומי שלא היה, לא יודע מה הוא מפסיד. 

אספר לך- שיר הנושא של האלבום

ירושלים של פעם

יום ירושלים.
פתאום נתקפתי נוסטלגיה, ונורא מתחשק לי לספר על ירושלים שלי. 

אם היה לי שקל על כל פעם שראיתי משהו מדהים לצלם בירושלים בזמן נסיעה, הייתי מליונרית.

בא לי לספר על ירושלים שבה בהפסקות בסאלד (היסודי שלי) היינו הולכים לבית חינוך
לקנות באגט אצל פיפי. ירושלים שבה התיכון של האקדמיה למוסיקה היה צמוד למשרד ראש הממשלה,
והיה בתוכו עץ תות ענקי ומדהים, והמחששה שלנו היתה צמודה לביתן של השומר. למרות שגם ככה 
היינו יושבים ומשתוללים במכולת של טוביה כל הזמן במקום ללכת לשיעורים. 
ירושלים שבה גדלתי בירח ובכיכר ציון, כשהיא עוד היתה ממוקמת מתחת לבנק, שבה כל החברים שלי
מהעיר היו מטאליסטים, פאנקיסטים, רוקיסטים, והיום רובם אדריכלים ורואי חשבון... (מי שלא מת ממנת יתר
או יושב בכלא). ירושלים של ללכת לטייל עם אליק ברחבי החצרות ברחביה, ולפרוץ לבתים נטושים, ואפילו לוילה העזובה מול תיאטרון ירושלים. 

ירושלים של צפירה בימי שישי שמציינת שמעכשיו שקט. נחים. ואז בערב יוצאים עם ג'ול ולירון למרכז העיר, לפאבים שממוקמים בטווח של שלושה רחובות בין כיכר חתולות, ממילא, ומגרש הרוסים. 
ירושלים של אינתיפאדה, ודקירות, ופיגועים וחרדים וערבים וזקנים ואתיופים. ושלג. אוי השלג...
ירושלים של לשבת באגון על נרגילה, היום זה כבר באבו גוש. 
לשתות בבלו הול, בסטארדאסט, בדי-וואן, ללכת לראות הופעה טובה בסינדרום, ללטף את החתולה, 
לריב עם כץ שעה רק כדי שייתן לי לשתות למרות שאני רק בת 17.
אני מתגעגעת, זאת ירושלים קצת אחרת בלעדיו ובלי הסינדרום. 

ירושלים של ללמוד בבויאר, לנסוע בקו 19 שעה וחצי כל יום כדי להגיע להר הצופים, להיתקע בפקקים בלתי פוסקים בכל מקום בגלל שלקח יותר מעשור לבנות את הרכבת הקלה.
ירושלים של ללכת לאכול חומוס בעיר העתיקה, לשבת אצל חברים עם בירות ונרגילות. ללכת מכות עם ערסים, במיוחד ביום העצמאות- לחטוף ים של ספריי שלג, לשרוף תחנת אוטובוס... לטפס על המגדל בימק"א ולדחוף את הפעמון הכי גדול עם הרגל עד שהוא מצלצל ואתה נבהל ובורח.. לטפס על הקיר האחורי של בית הנשיא, ולפרוץ לתוך הגן שלו מתחת לאף של השומרים... ללכת לטייל ביום כיפור, לפגוש כל ירושלמי שאתה מכיר ברחובות..

היום זאת כבר ירושלים שונה. יותר מפוכחת. הרבה פינות נוסטלגיות שלה כבר כוסו בדוק של קורי עכביש. 
היום אנחנו יוצאים לערב רגוע במחסן, בשכנה, הולכים לשתות קצת ומתקפלים. יש עבודה, לימודים ומה לא. 
יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד על ירושלים. אבל היא הפכה להיות קצת כבדה מדי בשבילי. זה כנראה עניין של תקופות. כמו אהבה ישנה, גם אם אראה אותה היום, היא כבר לא מה שהייתה פעם. אבל אם לעצום עיניים לרגע, אפשר להזכר פה ושם איך היא היתה גורמת לי להחסיר פעימה לפעמים. 

ירושלמית. זאת דרך חיים. 

פועלת בניין

אחרי כל מיני לחצים, פתאום מצאתי את עצמי נכנעת. יאללה, נכתוב בלוג. 

במילא יש לי הרבה מה להגיד, אז לפחות שיהיה מסודר. :-)

והאמת, בתור הפוסט הראשון שלי, זאת הזדמנות מצויינת לספר על הפעם הראשונה שלי. 

הפעם הראשונה שבה בניתי את חיי מאפס. 

הפעם הראשונה שהבנתי מה זה אומר להגיע לתחתית ולהתחיל לטפס. 

ויש לי תחושה, שזאת ממש לא תהיה הפעם האחרונה.

ככה זה הרגיש. חלק מציור של אחד הציירים האהובים עליי- הירונימוס בוש.

היה לי עולם שלם, שהכיל בתוכו אנשים, חיות וחפצים. יום בהיר אחד, הוא פשוט התפוגג, ונעלם כלא היה.

הרבה אמרו ״לא נורא, זה לא סוף העולם״, אבל זה משפט ממש טיפשי להגיד, כי זה כן היה. עבורי.

השאלה הרלוונטית היחידה היתה - מה עושים עכשיו? הרי היה הכל ופתאום אין. 

הפתיע אותי איך אדם יכול להיות כל כך חסר חשיבות מצד אחד, ומצד שני אומניפוטנט, כל יכול?

החלטתי להיות כל יכול, ולברוא. הרי במו ידי בראתי את העולם הקודם, מדוע שלא אוכל לברוא אחד חדש? משופר, מלא יותר, מספק יותר? 

החל תהליך הבנייה. והוא לא היה פשוט.

ראשית, צריך היה לאסוף את כל הרסיסים שנשארו מהעולם הקודם, וצריך היה להיזהר, כי הרסיסים האלו חדים כתער, חותכים ופוצעים עם כל נגיעה, ואין דרך לחבוש את הפצעים שהם מותירים אחריהם.

אחר כך צריך היה לשים לבנה על לבנה- להחליט היכן יבנה העולם החדש, למצוא מקום עבורו, ולהעביר את חפציי, ובעיקר את תודעתי לשם (ולא קל למצוא מוביל שיסכים לקחת אחריות ולהעביר דבר כל כך גדול ומסובך). ואז הוחלט על עיסוק, נמצא מדריך, מורה יקר שיחזיק פנס קטן בזמן שאני בונה, ויאיר את הפינות החשוכות ואלו שעדיין נדרש בהן שיפוץ. 

גם עבודה נהדרת נחתה עליי, למרות שאירוני הדבר- לקבל על עצמי את המינוי לנהל את עולמו של אדם אחר, כאשר בעולמי שלי אפילו 3 לבנים עוד לא עמדו.

כך לאט לאט נרקמה לה גם שגרה חדשה. דבקתי בה בקנאות, שכן היא המלט והטיח בעולמי. בכל יום עבדתי, לימדתי את עצמי דברים חדשים, וניגנתי, הרבה. הקפדתי גם לצאת ולחוות אנשים, כדי לזכור שיש עוד עולמות בחוץ, והם מספקים השראה.

על הפוסטר היחיד שהיה תלוי בעולמי כתוב- ״המוסיקה תציל אותך״. ולא היו קישוטים אחרים על הקירות העירומים שכבר בניתי. אז האמנתי בזה. 

תמונת הרקע במחשב שלי- מזכירה לי למה אני פה

אולי מהתיאור שלי נדמה שקל מאוד פתאום לבנות עולם. זה לא.

היו הרבה תקלות בדרך- שינויי מיקום (פנג שוואי לא מאוזן וכו׳), תקלות רצופות בכל מכשיר אפשרי, נפילות, מעידות, חתכים. הרבה בעיות תאורה, ימים שלמים שאתה יושב באפלה. אבל שמים פלסטר, מחליפים נורה, ודברים נראים אחרת פתאום.

וגם עזרה קיבלתי בבניה. מאנשים שדאגו לי, בכנות ובלב שלם, ובזכותם מצאתי בי את חומרי הגלם לבניין.

והיו גם כאלו שחלפו בחיי כמו תיירים על אוטובוס, עלו בתחנה אחת, וירדו באחרת. חלקם שימחו אותי בזמן שהותם בי, וחלקם העציבו, אבל גם עליהם התענגתי, כך נודע לי שיש רגש מגוון בי, ואבק קהות החושים החל להתפוגג ולשקוע.

אני רוצה להשאיר עצה אחת מתוך תהליך הרה-קונסטרוקציה שלי- האנשים שהקיפו אותי במשך התהליך הזה הפתיעו אותי בלי סוף, לטובה ולרעה. גיליתי שאנשים חסרי ערך הם אלו שעולמם הוא הדל והצר ביותר. לרוב, היו אלו אותם אנשים שהיו מוכנים לסייע בבנייה, אך תמיד ציפו לתמורה רבה מזו שנתנו. התרחקו מאנשים כאלו, הם יודעים רק למוטט ולהרוס.

הנדירים יותר היו אנשי הכל יכול, בעלי עולם מרשים ויפה, שהציעו חומרי גלם ובניין בשפע, ואף התנדבו לסייע בשיפוץ. גם אם ציפו לתמורה, מעולם לא נתנו לי להרגיש זאת. האנשים האלו הכניסו בי אוויר, עוצמה וכוח. כעת אני מנסה לכבוש את עולמי, נפתחו בי חלונות ודלתות. 

וממרומי התהליך המורכב הזה שעברתי, אני יכולה להגיד בוודאות, שנדלק האור. 

התמונה האהובה עליי מהופעת המחווה של הלהקה שלי- XO למיוז בצוללת הצהובה ב-2.5.13