סקירת הופעה: דאבל פיצ'ר- גיא שמי ורות דולורס וייס, במסגרת פרויקט "דו" בבית מזרח מערב, 25.2.14.

גיא שמי ולהקת "לא":

זו היתה הפעם הראשונה שלי בבית מזרח מערב. אפשר לומר שהאווירה שם אוריינטלית מאוד, אבל יש משהו צנוע במיקום המרהיב הזה שהוא פשוט שובה לב. החלל מקסים ומושלם להופעות באווירה אקוסטית.

את גיא שמי לא ממש הכרתי, ובוודאי שלא את החומרים שלו, אבל ברגע שהוא ולהקתו "לא" עלו על הבמה, היה ברור שהמנגינות של גיא מתיישבות בתיאום מושלם עם הלוקיישן- מהודרות, ובכל זאת מעבירות תחושה צנועה למדי.

השירה של גיא הפתיעה אותי, היה בה משהו כנה ואמיתי מאוד אבל היא גם לוותה בסוג של חוסר ביטחון קל. מצד שני, יש משהו שממיס אותי בכל פעם שאני שומעת מישהו שר את עצמו לדעת. 

את השירה של גיא ליווה ניר וקסמן בקולות שניים, שבהחלט נתן תמיכה מצוינת. ההרמוניות היו יפות ונעימות מאוד לאוזן. 

למה 'לא'? בטח שכן! גיא שמי, ניר וקסמן וגיא לוי.

שמחתי לראות את הדומיננטיות של הקונטרבס במופע הזה, עליו היה אמון במומחיות רבה גיא לוי, ונהניתי מאוד מהדיאלוגים היפים שלו עם הגיטרה. מבחינה מלודית ואינסטרומנטלית זה היה נעים לאוזן וכובש. גיא שמי פורט על הגיטרה שלו במיומנות רבה, והוא כותב ומלחין נהדר, משוכלל ובהחלט מוסיקלי מאוד. היו אפילו כמה רגעים שהזכירו לי קצת את הלחנים של מתי כספי. עם זאת, היה לי קושי מסוים להתחבר למלודיות של השירה, כי תפקידי הכלים היו מורכבים מאוד ועמוסים כשלעצמם, אז חסרה לי קצת פשטות וקונטרסט מבחינת המנגינות ותפקידי השירה.

למרות האינטנסיביות, המופע היה מאוד מוסיקלי, ועטף אותי בתחושה חמימה. אהבתי במיוחד את הקטעים האינסטרומנטליים, ואת הקטעים בהם גיא לוי השתמש בקשת ונתן נפח נפלא ועשיר לשירים. 

רות דולורס וייס:

כמה ביצים צריך כדי לעמוד לבד על הבמה ולהחזיק שיר שלם באקפלה בלי שום כלים או הגברה. ככה נפתחה ההופעה שלה, ובמקום החשוף הזה, פשוט אי אפשר לזייף, בייחוד לא את עצמך.

רות מצאה חן בעיני החל מהאופן שבו היא נעמדה מול הקהל, דרך הסידור הנבוך של כסא הפסנתר, וכלה בקסם שהיא השרתה על האולם.  

בנוסף להיותה פסנתרנית מעולה וזמרת ייחודית מאוד, יש לה יכולת ביטוי יוצאת דופן שריגשה אותי מאוד. קשת הרגשות שאפיינו את שיריה נעה בין רכות מלטפת, לעוצמה רבה, וזה בהחלט נתן הרבה השראה.

היא כותבת ומלחינה מצוין, ובאופן נדיר למדי יודעת לתת למילים את המקום הראוי להן, ולשלב אותן בצורה מעולה עם הלחן והצלילים. 

רות. אקפלה. תעוזה. אומץ. ביצים. חלב. גבינה צהובה.
בעצם, זו לא הרשימה הנכונה. 

אהבתי את השיר "געגועיי" שהיה עדין כנה ונוקב. רות היא פרפורמרית עם הרבה חן ותעוזה, והתענגתי על המופע שלה מאוד, כי יש מעטות כאלו בתחום.

היא ישבה שם על הבמה עם עצמה ועם השירים שלה, באופן הכי אינטימי שיש, וזה הרגיש כאילו אני צופה בה בחדר העבודה שלה בבית. זה היה פשוט נפלא. 

הביצוע המפתיע לשיר "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג היה פשוט מצוין, והוכיח לי שוב כמה הבנה, בגרות ומקום רות יודעת לתת למילים בעזרת הפסנתר וההגשה שלה. רבים וטובים (ואני ביניהם) נתקלו כבר באתגר הזה להתאים לחן וצלילים למילים בעברית, בייחוד כאלו שכתובות כמו שצריך, אבל היא לגמרי הצליחה להתגבר על הקושי הזה ונתנה פתרון מלכותי למדי לבעיה.

אני קוראת לתמונה הזאת "סידור נבוך של כסא הפסנתר".

כמו שהיא פתחה את המופע, כך היא גם סיימה אותו, לבד מול הקהל, בלי הגברה, בלי פסנתר, בקטע שירה אקפלה, חף לגמרי מכל תמיכה, ואהבתי מאוד את ההתאבדות המחושבת הזו שלה.

שני המופעים האלו החזירו אותי קצת אחורה בזמן לתקופה שמוזיקה היתה קצת יותר אישית, כנה ותמימה. יש משהו נוסטלגי מהעבר שפגש אותי בהווה של המקום הזה.

המופעים האלו תחת קורת הגג של פרויקט 'דו' היו מרגשים, אינטימיים מאוד, ונועדו לתת במה לאנשים שיש להם באמת משהו מעניין להגיד.

תקשיבו לביצוע מההופעה של גיא שמי ו'לא' לשיר לא הגיוני לכעוס על טבע (צילם יובל אראל), ולביצוע של רות ל-God Bless the Child.

וחוץ מזה, תאהבו את 'דו' בפייסבוק. ותלכו למופע הבא בסדרה- 18.3- גליה חי ואבי בללי [נקמת הטרקטור] // רז שמואלי.

הזכירה לי קצת את ג'ולי אנדרוז בצלילי המוסיקה.
או מרי פופינס. או משהו קסום שכזה. :)

סיפור קצר: החייל החרד

מה הוא היה אמור לעשות עם המילואים האלו עכשיו? הזימון לא יכל להגיע במועד פחות נוח. השידוך שלו היה כבר בשלבים מתקדמים, וכולם קיוו שלא יגלו את המיגרנות שלו והדכאונות שהיה שוקע אליהם מדי פעם.

גם בעבודה הצדדית שהצליח להחזיק כאברך,כמתרגם מסמכים, הלך לא רע. ברוך השם, הצליח להרוויח כמה פרוטות פה ושם.

בטרמפ לערבה ביום ראשון בבוקר, עצר לרגע לחשוב כמה כיף יכל להיות אם היו עוצרים לטבילה קצרה בים המלח. ואז נזכר שיש חיילת נוספת ברכב, וגם ככה עדיף היה לו לא לחשוב על שטויות שכאלו.

לפעמים, הוא ידע, כשהיה חושב על העולם יותר מדי לעומק, ככה בין פסוק לפסוק (שמלמל כבר בהיסח הדעת), היתה מתחילה לגרד בו תחושה לא נעימה, שאם הטייס האוטומטי יכבה, המטוס עלול להתרסק.

שבוע לתוך הקו, בו שירת ביחידת אנו״ח- ״איתור נפגעים וחללים״, הודיעה לו חנה השדכנית הזקנה, שהכלה המיועדת החליטה לסגת מהשידוך. מסתבר שהם העדיפו למצוא חתן צעיר יותר, והוא כבר עבר מזמן את גיל 30. הוא הרגיש כמו סחורה פגומה. ולא שהיא היתה כזו מציאה גדולה.

היה זה נסיון רביעי במספר שכשל בתוך שנה. טעם מתכתי עלה לו בפה, והאכזבה בכל זאת השתקעה בפינה הימנית התחתונה של בטנו.

בסופ״ש השני כשהוא חזר לביתו, חיכתה לו הודעה במשיבון, לפיה בגלל חוסר זמינותו, וטיב הפעילות שבה עסק באותם ימים, לא יוכלו להמשיך להחזיק אותו בעבודתו.

הוא חש את גל קהות החושים מתקדם לכיוונו כמו צונמי.

כשחזר למוצב ביום שני, כבר לא הרגיש יותר כלום. כל שמירה היה יושב שעות על גבי שעות עם עצמו, ובמקום להשגיח ולהביט החוצה, היה מתבונן פנימה, הופך כל פינה, מרים כל אבן, ולא מוצא דבר.

הוא לא הבין מה קורה איתו, למה כל מה שהכניס לפה היה תפל, הוא הרגיש כאילו הוא בולע אדמה. לא הבין למה כולם מסתכלים עליו מוזר. למרות שהיה שתקן ושמר את עצמו לעצמו, הרגיש שכולם רואים את הכישלונות שלו תלויים על הצווארון של מדיו, והוא ידע שהוא מתהדק מרגע לרגע.

הוא תהה למה הרגיש לפתע טעם של דם בפיו. אבל כאב הראש שתקף אותו הפיל אותו לתוך תהום עמוקה, ובעודו צולל הוא הרגיש משום מה, הקלה כלשהי.

אולי כי ידע שאין עוד קרקעית לתהום הזו.

בבוקר התעוררתי מוקדם מהנחוץ. התלבשתי, פילחתי שוקו מהמטבח, ונכנסתי לחמ״ל. עשר דקות אחר כך, הטלפון צלצל. משהו באופן שבו הוא צרם גרם לי לזוז קצת באי נוחות בכסא.

מצאו אותו חבריי לפלוגה. בתוך תא השירותים האמצעי. הרובה היה מונח על ברכיו. 

לא היו בטוחים שזה הוא, כי החור שהותיר הקליע השחית את פניו לבלי היכר.

הוא היה בחור ביישן, ואף אחד לא ממש הכיר אותו, ובעצם, איש לא הצליח להזכר בשמו.

בעודי מחייגת למד״א חשבתי על האירוניה שבדבר. איך לא הצליחו לאתר את אותו נפגע שהפך לחלל?

*מבוסס על סיפור אמיתי. 

סקירת הופעה: ליירז, מופע השקת אלבום באזור, 19.12.13.

כבר כשנכנסתי לאזור הבנתי שנקלעתי לחוויה מיוחדת במינה עוד לפני שהמופע התחיל בכלל, הרגשתי שאני צריכה מפה, או לפחות מצפן כדי לתמרן את עצמי בתוך החלל המיוחד שהלהקה יצרה עבור מופע ההשקה שלהם לאלבום Memory Towers.

מהיכרותי עם הנפשות הפועלות, היה לי ברור ששועלי הקרבות הותיקים האלה ירימו משהו באמת יוצא דופן, ושמחתי לראות איך האופי הייחודי של יונתן אלבלק (גיטרה, סינת' ושירה), אביב כהן (תופים, סמפלר) וגלעד אברו (בס, שירה) בא לידי ביטוי בכל רמה של המופע הזה. 

במקום במה מרכזית אחת, הוצבו 4 במות בכל קצוות האולם- במה לתופים, לגיטרה, לבס ובמה מרכזית לאורחים. היה ברור שהושקעה מחשבה רבה מאחורי העיצוב הזה, שנועד לשרת את המוסיקה, הקהל, ובייחוד את הדיאלוג בין הנגנים.
 

אביב כהן. עושה עם יד שבורה מה שאחרים לא עושים בשתי ידיים.

הפתיחה היתה מצויינת, אחרי המתנה ארוכה זה הרגיש כאילו הם התגנבו לבמה, ובשקט בשקט, בהתגברות הדרגתית הצליחו באופן כמעט מיידי להשתלט על הקהל. הם ענו על כל הציפיות שלי מנגנים כל כך איכותיים ומופע ברמה כל כך גבוהה, למרות שהיה בזה גם משהו קצת יהיר.

הרגשתי שכמאזין, אתה קצת מאבד את עצמך בתוך המרחב, וגם בתוך המוסיקה. מצד אחד כל המופע מאוד מפורק מצד שני מאוד קוהרנטי. אהבתי מאוד את מה שאברו כינה בחינניות "מיקס עצמי", כל מאזין יכל לבחור איפה לעמוד, את מי להדגיש יותר באוזניים, עם מי להתחבר יותר באותו רגע. אני בטוחה שכל אחד בקהל חווה, שמע וראה את ההופעה קצת אחרת. את המאזינים הם סחפו בקלות, אפשר היה לראות את העניין והסקרנות בעיניים שלהם. אנשים הלכו לאיבוד מוסיקלית ומרחבית, וזה לגמרי השיג את המטרה שלשמה פוצלו הבמות.

גם יפה, וגם אופה. או לפחות נותן בראש. יונתן אלבלק.

האירוח של אבישי כהן היה מעולה, אחלה וייב יש להרצל הזה, וזה כל כך כיף לראות חצוצרן עם פדאלים :) הוא תרם מאוד לשירים שבהם ניגן, לא השתלט, והוסיף צבע מקסים. החבר'ה האלה בהחלט מכירים כל פינה בכלים שלהם, ומורגש מאוד כמה הם נהנים לשוטט בקצב שלהם במוסיקה ובסאונדים שהם יוצרים. כמאזינה נהניתי מאוד לצעוד (או יותר נכון, לעוף) איתם בסיור האקסטרימי הזה. 
היו כמה קטעים ממש מיוחדים, שמחתי לשמוע את אלבלק שר את Fangs (אותו הוא כתב, והלחין ביחד עם אביב) זה היה מרענן, נשמע מצוין והוסיף מאוד בעיני. הם באמת מומחים ביצירת אווירה, חוקרים כל סאונד עם תשומת לב נדירה. המקצבים היו מעולים, הכל היה כל כך משוכלל, שהרגשתי לרגע שנכנסתי לחללית ותכף ממריאים. אהבתי שהכל הרגיש לי חדש ומהפכני, אבל בכל זאת נשארו גם אלמנטים מוכרים יותר, ככה שהיה למה להתחבר.

אבישי כהן התארח. אם תרצו, אין זו חצוצרה. 

אהבתי מאוד את השיר MD שאביב כתב. היה לו וייב רומנטי ג׳אזי נעים, ואולי בגלל זה הוא הוקדש לבנות בקהל. החבר׳ה האלה, איך לומר בעדינות, בהחלט מצוידים כהלכה.
אהבתי מאוד גם את הצד הפאנקי שלהם שבא לידי ביטוי במיוחד בשיר Analog mummies . וכנראה שאני לא היחידה, כי הקהל עף על זה. גם השיר שאברו שר והלחין- Cycles (מילים של ביז'ו בוסקילה) היה פשוט מצויין. זה באמת קשה לשיר ולבסבס בו-זמנית, אבל הוא עשה את זה פשוט מעולה (הכנס סמיילי של לב כאן) אני חולה על הסאונד השמן שלו, הוא בהחלט אחד הבסיסטים הטובים שנחתו מהחלל במקום הזה.

גלעד אברו. גם סאונד משובח, גם קוקו מנקות.

לא הכל היה קל על האוזן, היו קטעים שבורים שלא היה ברור איך לאכול, או איך לעכל, מצד שני ברור שמוסיקה קלה לא היתה המטרה שלשמה התכנסנו. מצד שני, התחברתי יותר לקטעים שבהם היתה גם שירה. לכן כשמרינה עלתה להתארח, היא הוסיפה נופך מעולה להופעה. אין מה להגיד עליה שלא נאמר כבר מיליון פעם- מלאת כריזמה, סקס אפיל, וכל מה שפרונט וומן צריכה בהופעה כובשת. היא הכניסה ים של אנרגיות, אבל מצד שני היא גם לגמרי לקחה את מוקד תשומת הלב, ואני לא בטוחה שזה היה לטובה.
אני חושבת שהמופע היה צריך להסתיים אחרי השיר האחרון עם אבישי ומרינה וללא הדרן, אני מבינה את הפיתוי לעלות להדרן, אבל כפי שחששתי, לצערי הם לא הצליחו לשחזר את רמת האנרגיה המטורפת שהיתה להם עם שחקני החיזוק שלהם, והפער הורגש פתאום באופן משמעותי. מצד שני, מה אני יודעת, נהניתי לאללה, וזה כל מה שחשוב.

אבישי ומרינה. פצצת אנרגיה נדירה (מה קורה עם הסלוגנים שלי היום...)

בקיצור, זכיתי בחוויה ייחודית, עם מוסיקה שונה, מיוחדת, ועם נגנים שעדיף לקרוא להם אמנים וירטואוזים, כי מה שהם עושים, זו לא סתם נגינה- זו באמת אומנות. 
סכך- עף. 

במה מרכזית.

במה לגיטרה.

במה לבס.

ברווז.
לא? טוב, במה לתופים. 

סקירת הופעה: נוריה, תיאטרון תמונע, 29.10.13.

כמה כיף זה להגיע להופעה של להקה עם אופי ירושלמי. הכל מורכב ומסובך, אבל איכשהו תוך כדי גם יפה ומעודן. ולא יכולתי שלא להכנס כאן לקצת פוליטיקות של ירושלים/תל אביב, אבל ככה זה עם ירושלמים.

גילוי נאות- פספסתי את מופע הפתיחה של יונתן שלמה, אז נראה לי שזו פלטפורמה טובה להתנצל, כי שמעתי שהיה מעולה... :-)

מקשה אחת. נוריה בתמונע. 

קצת חששתי להגיע לסקר את ההופעה הזאת, כי כשאתה כותב על חברים, אתה לא יודע מה ואיך תצטרך להגיד עליהם, אבל הופתעתי מאוד לטובה, והלהקה עמדה ברוב הציפיות שלי.

חברי נוריה נראו מאוחדים כמקשה אחת, ואין שום ספק שמתופפת טובה זה תמיד בונוס ענק ללהקה. גוש גדול מאוד בירכתי האולם כנראה הסכים עם הקביעה הזאת, כי צעקות ״נועה סגל״ נשמעו לאורך כל ההופעה (אין על משפחות בהופעה).

"נועה סגל, נועה סגל!". בונוס. 

הלהקה נראתה טוב, נשמעה טוב, ונתנה ביצועים הדוקים ועדכניים למדי.
מרגישים שהם מוסיקאים מעולים אחד אחד, וזה ניכר בסאונד מרענן ועכשווי, היה לי מעניין לשמוע, וזה לא הרגיש כמו משהו לעוס ששמעתי כבר מאה פעם.
למרות המבטא הישראלי של ניר צפתי (הסולן, וכותב מרבית השירים) שקצת הקשה עליי להתחבר לשירה, הרגשתי שהלהקה מאוד מסורה לשירים ומחוברת לתוצר. אין ספק שאנגלית לגמרי מחמיאה לשירים האלו שניר כתב בכשרון רב, והלהקה עיבדה בצורה כל כך מיוחדת. למרות הכל, הוא הצליח להקסים אותי בשירה שלו, הוא זמר עם יכולות נהדרות. אהבתי מאוד את הפן האלקטרוני שדותן מושנוב (קלידים) מביא להרכב. טביעת האצבע שלו מורגשת היטב, וזה רווח גדול לנוריה. גם אלון פרץ (גיטרה חשמלית) היה מעולה, רגיש מאוד ולא אגו מניאק, שזה מצרך נדיר בהרכב, ובהחלט מצרך נדרש בהרכב מהסוג הזה.
השואו של הלהקה היה חלש יחסית, ולא עורר עניין רב על הבמה, אבל זאת היתה בחירה אומנותית, שלדברי ניר ״נועדה לאפשר לנו להיות קצת בתוך עצמנו ועם עצמנו״.

רגיש ומסוקס. אלון פרץ.

המוסיקה הזאת אולי לא נותנת בראש, אבל היא מאוד מושכלת וגורמת לך להפעיל את הראש - אני אישית נהנית ממוסיקה כזו, כי מים שקטים חודרים עמוק. את האלבום האפלולי הזה הייתי שמה בחדר ב-12 בלילה אחרי שיברון לב כזה או אחר.
הסט של ההופעה היה מצויין, לא ארוך מדי, ובהחלט השאיר טעם של עוד. השיר שהכי אהבתי היה "Shadows". המיתרים מקסימים, וכיף היה להתחבר לניר ששפך את הלב שלו על הבמה. 

אחרי השיר הזה, שהגיע באמצע הסט, הרגשתי שהם נפתחו יותר, האנרגיות עלו קצת, והם תפסו לי את האוזן יותר טוב. "Hologram" היה שיר נוסף שאהבתי (מהאלבום הראשון), והוא סיפק אחלה וייב והרמוניות נהדרות בקולות.
השיר שנועה כתבה ("Volcanic you"), שבוצע כהדרן היה היחיד בכל ההופעה שבו הם הראו את הצד הנותן בראש והאנרגטי, ואני חייבת להודות שהוא החמיא להם מאוד. 

אלבום אפלולי לשעות הקטנות של הלילה. 

את האלבום השני שאותו נוריה השיקו בהופעה הזו, בשם "Clear Back-Grounds", הם הקליטו ומיקססו לבד, כאשר מרבית השירים נכתבו על חוויות שונות, גם כאלו שההרכב עצמו עבר. נראה שהשירים לוקחים רגע להתבונן בדברים ותהליכים בהתהוות שבין אדם לעצמו, ובינו לחברו.  

הצחיק אותי, שכששאלתי את ניר שאלה סתמית למדי- "ירושלים או תל אביב?", דווקא שם הוא התסבך בתשובה, ואני יכולה להבין למה. כמו האלבום, גם הוא והלהקה בתהליכי מעבר והתהוות, ולמרות שיש משהו מאוד עמוק בירושלים, ואין שום דבר עמוק להגיד על ת"א, קיבלתי את התחושה שהמעבר הזה נדרש.
חברי הלהקה עברו המון ביחד במהלך ה-5 שנים שהם קיימים, ולפי תיאורם, הם עברו תהליך מהתחתית ועד הפסגה. למרות הקשיים, הם אוהבים את המסגרת, המוסיקה וההרכב. לדבריהם, הם כל הזמן רוצים להשתפר, ולוקחים את הזמן לעשייה. ובצדק.

אני בהחלט אתן להרכב הזה שמיעה נוספת, כי זה קצת כמו סושי- מיועד לאניני טעם, אבל צריכים להתרגל לזה.

כמו סושי. ניר צפתי. 

חברי הלהקה:
אביתר חסנוב- כינור
נעמי קרן- ויולה
אוריה טוטר- צ׳לו
נועה סגל- תופים
ניר צפתי- שירה ואקוסטית
דותן מושנוב- קלידים
אורי דרור- בס
אלון פרץ- גיטרה

הופעות הבאות (תלכו, ואל תגידו שלא ידעתם!):
12.11 - רוטשילד 12 בת"א.
15.11 - כליל.
19.11 - אברם בר בירושלים. 

נוריה. תלכו לראות! 

סקירת הופעה: אמנדה פאלמר, 23.10.13, בארבי.

איפה להתחיל. 

כששמעתי שאמנדה פאלמר מגיעה לארץ, הכרתי אותה רק בתור "הבחורה המגניבה ההיא, שעשתה הרצאה על קראוד פאנדינג בטד, והתפשטה בהופעה בשביל לצחוק על סיקור של צהובון שתפס את החזה שלה בזוית לא טובה". 

אז אולי באתי בגלל זה, אבל נשארתי בגלל המוסיקה. ואז הלכתי בגלל השעה. 

זאת היתה פעם ראשונה בחיי שהלכתי באמצע הופעה, ועוד אחת טובה, פשוט כי לא יכולתי יותר. אבל נחזור לזה. 

פתיחה מפתיעה. קריפ על הבר. 

את אמנדה חימם יהוא ירון, וכל כך שמחתי שהיא טרחה לעלות לבמה ולהציג אותו באופן אישי, זה מעיד הרבה מאוד על ההערכה שלה לנגנים, לתחום שלה, ולאופי הבסיסי שלה כבן אדם וכמוסיקאי. 

יהוא עשה עבודה מעולה על הבס. היתה שם כנות מקסימה, כזו לא מהוקצעת מסביב לפינות, ולמרות זאת, ואולי אפילו בזכות זאת, מעבירה את המסר. כיף לראות בסיסט תופס ככה את קדמת הבמה בכזו עוצמה. אז נכון שהיו קצת בעיות במגעים, אבל היה מעולה, ונהניתי מהפשטות המורכבת שלו. 

לדעתי זה היה מופע חימום מושלם לאמנדה, שעלתה אחריו ובעצם המשיכה באותו קו מינימליסטי של פרפורמר אחד עם הכלי שלו שסוחף אולם שלם אחריו. 

מפרגנת ליהוא ירון. שאפו. 

כשהיא עלתה, הורגש צונאמי של התרגשות בקהל. ההפתעה האמיתית היתה כשכולם חיכו שהיא תעלה לבמה, ופתאום הקול שלה נשמע חלוש מאחור, הסתובבנו רק כדי לגלות אותה עומדת על הבר עם יוקלילי, שרה ביצוע מעולה ל"קריפ" של רדיוהד. כל הכבוד לה על המקוריות, ועל הדרך המעולה הזאת לתפוס את תשומת הלב של הקהל שהרגיש פתאום ממש חלק מהמופע. 

האנרגיות שלה היו מדהימות, היא סחפה והצליחה להעביר רגש בכל תנועה, צליל וניואנס שלה. 

חסרים בארץ אמנים מקוריים, מעניינים ומהפנטים כמוה. אפשר להתווכח אם אוהבים את השירים שלה או הסגנון, אבל אין שום וויכוח על רמת המחויבות של היוצרת הזו, שמנקזת את כל כולה והווייתה לתוך המוסיקה וההופעה שלה. הרגשתי כמו במופע קברט של אישה אחת. 

בעיני אמנדה היא סוג של סמל לשינוי, היא נציגה של תקופה והלך רוח אחר. היא לא מפחדת מכלום, לא דופקת חשבון, לא מצטדקת לרגע, ובעיקר לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד חוץ מעצמה. נהניתי מאוד מהשיחות שהיא ניהלה עם הקהל על ריהאנה, ועל הפנטזיה שלה עצמה להופיע פעם באצטדיון מול 55 אלף איש, אבל כפי שהיא ציינה, זה יקרה רק כשסדרי העדיפויות בעולם ישתנו לחלוטין. היא תיבלה את כל המופע בשיחות קלילות עם הקהל, סיפורים אישיים שלה, וירידות על ג'סטין ביבר ומיילי סיירוס. אמנם קצת חששתי ממופע סולו שלם רק שלה, אבל יש לי תחושה שזכינו לקבל מופע ייחודי בהרבה מזה שהיינו מקבלים במופע עם הרכב מלא. 

כריזמטית וסוחפת. 

אהבתי מאוד את החשיפה העצמית העצומה שלה. בין כל הדיבורים על הקולגות שלה למקצוע, והרגלי כסיסת הציפורניים שלא עזבו אותה מגיל 17, הרגשתי כאילו היא הגישה לנו את הלב שלה על מגש. הרבה אנשים שמעו על הנטייה שלה לעירום אומנותי, אבל זה כלום לעומת העירום הרגשי שהיא הציעה. אישית, לא ממש התרגשתי מהמוסיקה שלה, למעט מספר שירים עם מלל מוצלח במיוחד, אבל התרגשתי ממה שהיא רצתה להגיד בין השורות, ומה"איך" שהיא ניסתה להגיד את זה. ולפעמים בכלל לצעוק את זה. 

אחד השירים שהכי אהבתי היה "The bed song", שבדרך כלל מבוצע עם כל הלהקה (The Grand Theft Orchestra), אבל אמנדה עשתה לו גרסת סולו נהדרת שלגמרי ריגשה אותי.
גם השיר "In my mind" שמדבר על איך שהיא תופסת את עצמה, גרם לי להזדהות איתה מאוד. 

וכמובן השיר "Madonna&Gaga" שהיא כתבה על ליידי גאגא, מדונה ועל עצמה, היה פשוט נהדר.

אמנדה היתה כל כך מוסיקלית, לא משנה על איזה כלי (בהופעה היא ניגנה על יוקלילי ופסנתר חשמלי), היא הצליחה לצקת רגש טהור ומזוכך לתוך התכנים והשירים שלה. וזה שיש די הרבה שירים שלה שהייתי רוצה שתשמעו, מעיד עליה הרבה. מצד שני, את השיר על הטרוריסט מבוסטון לא ממש אהבתי. לדעתי זה עניין של טקט, ולשיר שיר על טרוריסטים בישראל, זה קצת פחות טקטי מהמצופה. אבל היי, זו אומנות, והיא נועדה לגרום לך לחשוב, והשיר הזה לגמרי השיג את המטרה הזו. אני שמחה שהיא לא מצנזרת את עצמה בשום צורה, העירום הרגשי והאומנותי שלה, הוא הדבר הכי מיוחד בה. 

אבל עם כל המחמאות האלו, ולמרות שהרגשתי כמו במופע קברט, זה היה בעצם מופע שהתאים לבר אפלולי עם פסנתר מול 30 איש, והפיכתו למופע עמידה של 3 וחצי שעות (!!) שכלל אינספור דיבורים ועמידה אינטנסיבית, גרע ממנו מאוד. הערב קצת איבד מהקסם שלו בגלל זה, ואפילו דברים טובים צריך לדעת מתי לסיים. גם האירוח של ניל גיימן, בעלה, שעלה והקריא 3 פואמות משעשעות, הוריד את רמת האנרגיה לאפס, ורק הוכיח כמה קשה להחזיק מופע לבד, וכמה כריזמטי ואנרגטי אתה צריך להיות בשביל לעמוד במשימה הזו בהצלחה (מה שלא הלך לניל כל כך, מזלו שאמנדה חזרה והרימה את העניינים בחזרה). כך שמעט זמן אחרי שניל ירד, אני נשברתי, והלכתי לפני הסוף (מה לעשות, היה צריך לקום למילואים ב-6 בבוקר, ואף אחד לא יכתוב לי שיר נחמה על זה). אבל אני יכולה להגיד בלב שלם, שזו אחת המוסיקאיות הכי מיוחדות בדורנו, ומי שיזדמן לו, כדאי שישמע אותה קצת, היא באמת נדירה.

עירום אומנותי. אמנדה פאלמר בבארבי. 

החבר של חברה שלי

רציתי להיפגש עם חברה שלי.

חברה שלי רצתה להיפגש איתי, או לפחות זה מה שהבנתי ממנה.

אבל מאז שהיא בזוגיות, היא מדברת ככה- "נראה מה יהיה איתנו, אני עוד לא בטוחה מתי נוכל, זה תלוי בו, אם הוא ילך לכאן או לכאן, ואז נוכל לקבוע".

כתוצאה מהתלות התמידית שלה בתוכניות של בן זוגה נוצרו שתי בעיות- כמעט ולא מתאפשר לי לראות אותה לבד, וכשכבר מוצאים זמן להיפגש, איכשהו בן הזוג תמיד נמצא שם. ועם כל אהבתי לבן זוגה, לא ממש נעים לי לחלוק איתו את סיפורי ההוללות האישיים שלי, והנוכחות שלו מפריעה לאינטרקציה האישית הרגילה בינינו, זו שלקח לנו 15 שנה לפתח ולשכלל.

לכל אחד יש לפחות חבר/ה אחד/ת כזה/כזאת.

הריחוק הכפוי הזה מחבריך רק בגלל המצאותך בזוגיות, יעלה לך ביוקר כאשר הזוגיות תסתיים, או תקלע לקשיים, כי לך תחפש את החברים שירצו לשבת ולהקשיב לך. לא תמצא אותם, וגם אם כן, הם כבר לא יהיו אותם אנשים.

כמו כל זוגיות, גם כזו עם חברים צריך לטפח, לא ייתכן שבגלל זוגיות רומנטית, תזניח את האנשים שליוו אותך במשך שנים, אתה אולי לא זקוק יותר לאוזן הקשבת שלהם, או לכתף שלהם באותה מידה, אבל הם בהחלט זקוקים לשלך. ותאמין לי, לעולם אין לדעת מתי תזדקק שוב לשלהם. 

כחלק מהזוגיות מצופה ממך לבטל חלק ממך, רצונותיך, העדפותיך, ויש אנשים רבים שעושים זאת ברצון, או אפילו בלי לשים לב, כי הם נהנים מחברת בן הזוג, ומוכנים להתפשר על אורח חייהם. 

אבל העצמאות הזו שאתה מוצא את עצמך מוותר עליה בכזאת טבעיות, שהיא גם אחד הדברים שמשכו את בן הזוג שלך מלכתחילה, היא זו שמשאירה אותך אטרקטיבי. ככה נוצר מעגל די אכזרי- אתה לא רוצה לשחק משחקים, עונה לכל הטלפונים, מבטל את תוכניותיך ומתאים את עצמך לבן הזוג, אבל בעצם ממאיס את עצמך, סוחט את הזוגיות, ובעיקר מעלים כל מסתורין או סקרנות שעדיין נותרו בה, וכל כך חשובים להצלחתה. 

אגב, את זה למדתי על בשרי. כאשר סבתא הושיבה אותי לשיחה, בעודי כבר 6 שנים בתוך זוגיות מוצלחת מאוד, ואמרה לי שאני נותנת את עצמי, ומוותרת על עצמי בקלות רבה מדי, צחקתי לה בפנים. אמרתי לה שהיא לא יודעת על מה היא מדברת, ושבשלב כזה בזוגיות, אין מקום למשחקים, או הפגנות כוח.

אבל אנחנו נפרדנו. 

והיא צדקה. 

אז אני ממליצה בחום, לכל מי שנמצא בזוגיות, במיוחד בזוגיות מוצלחת, מהר תרימו טלפון לאחד מהחברים הטובים שעוד נותרו לכם, ותשאלו אותו "מתי יוצאים לבלות?". 

תופתעו לגלות כמה טוב זה עושה לזוגיות, לחברים, ובעיקר לעצמך. 

סקירת הופעה: תומר יוסף, הופעת עשור בבארבי, 3.8.13

על הבמה עולה בחור צנום בג'ינס וגופייה שחורה, נטול פוזה או שופוני, עם חיוך שמכסה לו חצי מהפרצוף, ומול מאות האנשים שהגיעו לראות אותו, נתן הופעה שאפשר לומר עליה שהיא היסטורית. לפחות במונחים שלו. 

כמו בקריירה המוסיקלית שלו, תומר התחיל את ההופעה עם שירים רגועים יחסית, ובהתאם לסגנון, הטקסטים היו העיקר בהם. הלהקה סיפקה תמיכה אטרקטיבית ומהוקצעת לבנאדם שעמד שם ושר את עצמו עד הסוף ומכל הלב. 

פאנקי, גרובי ומקפיץ. תומר יוסף בבארבי. 

ואז הגיע השיר "קומבינטור" ופתח את התיאבון של הקהל, העלה את מפלס ההתרגשות והגרוב, ושאב את הקהל עמוק לתוך החוויה הזו שנקראית "תומר יוסף". 

תומר, שהתחיל בכלל מתחום הסטנדאפ והמשחק, מנצל את הכישורים הללו ואת נסיונו הרב כפרפורמר, כדי ליצור הרבה עניין על הבמה,  וגם הנגנים (בעיקר המתופף והבסיסט, שהגרוב הכבד והכשרון שלהם החזיקו את כל המופע) היו פעילים מאוד. כמעט כל אחד מהם היה יכול להחזיק את הבמה לבדו, והכשרון שם נשפך בכמויות. היה כיף לראות חיית הופעות מנוסה כמו תומר, שמפלרטט עם הקהל כל הזמן, והקצב ממש זורם לו בדם. הכריזמה נשפכה ממנו, ואפילו כשהוא היה רק בעמדת נגן (טמבורין, גיטרה, תופים וכו'...), היה קשה להוריד ממנו את העיניים. 

חיית במה מנוסה. פסטיוסף :-)

היה כיף להסתכל עליהם, הם נהנו, וגם אנחנו. ההתרחשות היתה בלתי פוסקת, והיה פיוז'ן סגנונות נהדר- פתאום סט תיפוף משוגע של תומר ותמיר מוסקט (המתופף), או איזה סולו מזרחית, או ליין שירה אלקטרוני שנכנס במפתיע. לתומר יש טביעת אצבע ייחודית כאומן, וזה מאפיין נדיר ומבורך. הייתי מזהה את הטביעה הזו בעיניים עצומות בכל מקום. 

תומר סחף את הקהל למסע דרך התחנות המשמעותיות בחייו המוסיקליים, סיפר על הנגנים שלו, על ההשפעות עליו, וחשף את עצמו על הבמה בצורה נדירה. ראו את הנוסטלגיה נשפכת לו מהעיניים... באופן מפתיע, התרגשתי מהשירים השקטים שלו, הוא יודע להגיש טקסטים בצורה מצויינת ומשכנעת ביותר. היה מרגש כשהוא הקדיש שיר לאשתו, ועוד יותר מרגש היה לשמוע סיפור של בנאדם דרך השירים שלו. הוא מספר את סיפור חייו במילים, בשירה, בנגינה ומאגד הכל לכדי מופע קוהרנטי אחיד ומרתק. 

עשור שלם על במה אחת. מרתק. 

אחד השירים שתומר ביצע, היה שיר של הלהקה החדשה שלו (חצר אחורית),  בשם "אחד משלנו" בו אירח את גדי רונן, זה היה אחד השירים המשובחים של הערב- גרובי לאללה, וכיפי מאוד, איתמר הבסיסט הפגין בו כישורי שירה נהדרים, ובכלל אני ממליצה בחום לבדוק את הפרוייקט הזה שלהם. תומר אמר שהוא לא מסתדר עם מסגרות, ושהוא ברח מבית הספר בגלל זה, אבל בתכלס, הוא עשה שם בית ספר לפרפורמנס לכל מוסיקאי. השירים הכי חזקים בהופעה היו "BBB", שהטריף את הקהל, ביצוע מושלם לשיר "עברתי רק כדי לראות", "איש קטן", ו-"מה שנשאר". כמובן שהשירים של הבלקן ביט בוקס היו בין השיאים של הערב, בייחוד עם הכשרון של אורי קפלן, הסקסופוניסט של הבלקן שבא להתארח במופע. 

היו הרבה אורחים מוכשרים נוספים שהתארחו בהופעה, ואפילו אורחת אחת (מקווה שאני זוכרת נכון- ליליאנה מבומבה היסטריה), שעלתה לנאמבר במפתיע בלי שהדבר תוכנן מראש, והפגינה ראפ גרובי ברזילאי מטורף. אבל היתה שלישייה אחת יוצאת דופן (בעיקר כי היא לא ממש היתה קשורה בווייב לערב הזה). זו היתה להקת בנות שמורכבת משלוש אחיות בשם A-wa, ששרה מעין פאנק ראפ ערבי. כאן אפשר היה לראות את כוחו של תומר כמפיק, ואני חייבת לציין, משהו שם פחות עשה לי את זה. אישית, לא הצלחתי להתחבר לקטע של הבנות האלו, התוצר הסופי שלהן לא היה נעים לא לעין ולא לאוזן, נתנו לי תחושה של חאפלה, עם צהלולים והכל. הן 3 בנות, אבל במקום לשיר בהרמוניה, או לנצל את יכולותיהן בעזרת תפקידים מעניינים כלשהם, הן בעיקר עמדו וצרחו על הבמה באוניסון (שלושתן שרו את אותו דבר, וזה בעיקר היה צורם באוזן).

תומר עם A-wa. חאפלה צורמת. 

למרות סט של כמעט שעתיים, הקהל בהחלט רצה עוד, וכשתומר והלהקה ירדו מהבמה, הם השאירו מאחוריהם במה מיותמת, ואולם מלא עד אפס מקום בקהל צמא. וזה סימן להופעה מוצלחת בעיני. מאחלת לו שהעשור הבא שלו יהיה מוצלח לפחות כמו האחרון. וזאת לא משימה פשוטה למי שכבר כבש בהצלחה מסחררת את מרבית הבמות בארץ ובעולם. 

שמות הנגנים: 

איתמר ציגלר- בס.

תמיר מוסקט- תופים. 

רון בונקר- גיטרה. 

תום דרום- קלידים. 

אורחים:

אורי כנרות (בום פם)

גדי רונן (חצר אחורית)

אורי קפלן (BBB)

A-wa (לירון, תגל ותאיר חיים)

ליליאנה (בומבה היסטריה)

קהל צמא, קופצני ומפרגן. היה אדיר.