סקירת הופעה: ליירז, מופע השקת אלבום באזור, 19.12.13.

כבר כשנכנסתי לאזור הבנתי שנקלעתי לחוויה מיוחדת במינה עוד לפני שהמופע התחיל בכלל, הרגשתי שאני צריכה מפה, או לפחות מצפן כדי לתמרן את עצמי בתוך החלל המיוחד שהלהקה יצרה עבור מופע ההשקה שלהם לאלבום Memory Towers.

מהיכרותי עם הנפשות הפועלות, היה לי ברור ששועלי הקרבות הותיקים האלה ירימו משהו באמת יוצא דופן, ושמחתי לראות איך האופי הייחודי של יונתן אלבלק (גיטרה, סינת' ושירה), אביב כהן (תופים, סמפלר) וגלעד אברו (בס, שירה) בא לידי ביטוי בכל רמה של המופע הזה. 

במקום במה מרכזית אחת, הוצבו 4 במות בכל קצוות האולם- במה לתופים, לגיטרה, לבס ובמה מרכזית לאורחים. היה ברור שהושקעה מחשבה רבה מאחורי העיצוב הזה, שנועד לשרת את המוסיקה, הקהל, ובייחוד את הדיאלוג בין הנגנים.
 

אביב כהן. עושה עם יד שבורה מה שאחרים לא עושים בשתי ידיים.

הפתיחה היתה מצויינת, אחרי המתנה ארוכה זה הרגיש כאילו הם התגנבו לבמה, ובשקט בשקט, בהתגברות הדרגתית הצליחו באופן כמעט מיידי להשתלט על הקהל. הם ענו על כל הציפיות שלי מנגנים כל כך איכותיים ומופע ברמה כל כך גבוהה, למרות שהיה בזה גם משהו קצת יהיר.

הרגשתי שכמאזין, אתה קצת מאבד את עצמך בתוך המרחב, וגם בתוך המוסיקה. מצד אחד כל המופע מאוד מפורק מצד שני מאוד קוהרנטי. אהבתי מאוד את מה שאברו כינה בחינניות "מיקס עצמי", כל מאזין יכל לבחור איפה לעמוד, את מי להדגיש יותר באוזניים, עם מי להתחבר יותר באותו רגע. אני בטוחה שכל אחד בקהל חווה, שמע וראה את ההופעה קצת אחרת. את המאזינים הם סחפו בקלות, אפשר היה לראות את העניין והסקרנות בעיניים שלהם. אנשים הלכו לאיבוד מוסיקלית ומרחבית, וזה לגמרי השיג את המטרה שלשמה פוצלו הבמות.

גם יפה, וגם אופה. או לפחות נותן בראש. יונתן אלבלק.

האירוח של אבישי כהן היה מעולה, אחלה וייב יש להרצל הזה, וזה כל כך כיף לראות חצוצרן עם פדאלים :) הוא תרם מאוד לשירים שבהם ניגן, לא השתלט, והוסיף צבע מקסים. החבר'ה האלה בהחלט מכירים כל פינה בכלים שלהם, ומורגש מאוד כמה הם נהנים לשוטט בקצב שלהם במוסיקה ובסאונדים שהם יוצרים. כמאזינה נהניתי מאוד לצעוד (או יותר נכון, לעוף) איתם בסיור האקסטרימי הזה. 
היו כמה קטעים ממש מיוחדים, שמחתי לשמוע את אלבלק שר את Fangs (אותו הוא כתב, והלחין ביחד עם אביב) זה היה מרענן, נשמע מצוין והוסיף מאוד בעיני. הם באמת מומחים ביצירת אווירה, חוקרים כל סאונד עם תשומת לב נדירה. המקצבים היו מעולים, הכל היה כל כך משוכלל, שהרגשתי לרגע שנכנסתי לחללית ותכף ממריאים. אהבתי שהכל הרגיש לי חדש ומהפכני, אבל בכל זאת נשארו גם אלמנטים מוכרים יותר, ככה שהיה למה להתחבר.

אבישי כהן התארח. אם תרצו, אין זו חצוצרה. 

אהבתי מאוד את השיר MD שאביב כתב. היה לו וייב רומנטי ג׳אזי נעים, ואולי בגלל זה הוא הוקדש לבנות בקהל. החבר׳ה האלה, איך לומר בעדינות, בהחלט מצוידים כהלכה.
אהבתי מאוד גם את הצד הפאנקי שלהם שבא לידי ביטוי במיוחד בשיר Analog mummies . וכנראה שאני לא היחידה, כי הקהל עף על זה. גם השיר שאברו שר והלחין- Cycles (מילים של ביז'ו בוסקילה) היה פשוט מצויין. זה באמת קשה לשיר ולבסבס בו-זמנית, אבל הוא עשה את זה פשוט מעולה (הכנס סמיילי של לב כאן) אני חולה על הסאונד השמן שלו, הוא בהחלט אחד הבסיסטים הטובים שנחתו מהחלל במקום הזה.

גלעד אברו. גם סאונד משובח, גם קוקו מנקות.

לא הכל היה קל על האוזן, היו קטעים שבורים שלא היה ברור איך לאכול, או איך לעכל, מצד שני ברור שמוסיקה קלה לא היתה המטרה שלשמה התכנסנו. מצד שני, התחברתי יותר לקטעים שבהם היתה גם שירה. לכן כשמרינה עלתה להתארח, היא הוסיפה נופך מעולה להופעה. אין מה להגיד עליה שלא נאמר כבר מיליון פעם- מלאת כריזמה, סקס אפיל, וכל מה שפרונט וומן צריכה בהופעה כובשת. היא הכניסה ים של אנרגיות, אבל מצד שני היא גם לגמרי לקחה את מוקד תשומת הלב, ואני לא בטוחה שזה היה לטובה.
אני חושבת שהמופע היה צריך להסתיים אחרי השיר האחרון עם אבישי ומרינה וללא הדרן, אני מבינה את הפיתוי לעלות להדרן, אבל כפי שחששתי, לצערי הם לא הצליחו לשחזר את רמת האנרגיה המטורפת שהיתה להם עם שחקני החיזוק שלהם, והפער הורגש פתאום באופן משמעותי. מצד שני, מה אני יודעת, נהניתי לאללה, וזה כל מה שחשוב.

אבישי ומרינה. פצצת אנרגיה נדירה (מה קורה עם הסלוגנים שלי היום...)

בקיצור, זכיתי בחוויה ייחודית, עם מוסיקה שונה, מיוחדת, ועם נגנים שעדיף לקרוא להם אמנים וירטואוזים, כי מה שהם עושים, זו לא סתם נגינה- זו באמת אומנות. 
סכך- עף. 

במה מרכזית.

במה לגיטרה.

במה לבס.

ברווז.
לא? טוב, במה לתופים. 

סקירת הופעה: נוריה, תיאטרון תמונע, 29.10.13.

כמה כיף זה להגיע להופעה של להקה עם אופי ירושלמי. הכל מורכב ומסובך, אבל איכשהו תוך כדי גם יפה ומעודן. ולא יכולתי שלא להכנס כאן לקצת פוליטיקות של ירושלים/תל אביב, אבל ככה זה עם ירושלמים.

גילוי נאות- פספסתי את מופע הפתיחה של יונתן שלמה, אז נראה לי שזו פלטפורמה טובה להתנצל, כי שמעתי שהיה מעולה... :-)

מקשה אחת. נוריה בתמונע. 

קצת חששתי להגיע לסקר את ההופעה הזאת, כי כשאתה כותב על חברים, אתה לא יודע מה ואיך תצטרך להגיד עליהם, אבל הופתעתי מאוד לטובה, והלהקה עמדה ברוב הציפיות שלי.

חברי נוריה נראו מאוחדים כמקשה אחת, ואין שום ספק שמתופפת טובה זה תמיד בונוס ענק ללהקה. גוש גדול מאוד בירכתי האולם כנראה הסכים עם הקביעה הזאת, כי צעקות ״נועה סגל״ נשמעו לאורך כל ההופעה (אין על משפחות בהופעה).

"נועה סגל, נועה סגל!". בונוס. 

הלהקה נראתה טוב, נשמעה טוב, ונתנה ביצועים הדוקים ועדכניים למדי.
מרגישים שהם מוסיקאים מעולים אחד אחד, וזה ניכר בסאונד מרענן ועכשווי, היה לי מעניין לשמוע, וזה לא הרגיש כמו משהו לעוס ששמעתי כבר מאה פעם.
למרות המבטא הישראלי של ניר צפתי (הסולן, וכותב מרבית השירים) שקצת הקשה עליי להתחבר לשירה, הרגשתי שהלהקה מאוד מסורה לשירים ומחוברת לתוצר. אין ספק שאנגלית לגמרי מחמיאה לשירים האלו שניר כתב בכשרון רב, והלהקה עיבדה בצורה כל כך מיוחדת. למרות הכל, הוא הצליח להקסים אותי בשירה שלו, הוא זמר עם יכולות נהדרות. אהבתי מאוד את הפן האלקטרוני שדותן מושנוב (קלידים) מביא להרכב. טביעת האצבע שלו מורגשת היטב, וזה רווח גדול לנוריה. גם אלון פרץ (גיטרה חשמלית) היה מעולה, רגיש מאוד ולא אגו מניאק, שזה מצרך נדיר בהרכב, ובהחלט מצרך נדרש בהרכב מהסוג הזה.
השואו של הלהקה היה חלש יחסית, ולא עורר עניין רב על הבמה, אבל זאת היתה בחירה אומנותית, שלדברי ניר ״נועדה לאפשר לנו להיות קצת בתוך עצמנו ועם עצמנו״.

רגיש ומסוקס. אלון פרץ.

המוסיקה הזאת אולי לא נותנת בראש, אבל היא מאוד מושכלת וגורמת לך להפעיל את הראש - אני אישית נהנית ממוסיקה כזו, כי מים שקטים חודרים עמוק. את האלבום האפלולי הזה הייתי שמה בחדר ב-12 בלילה אחרי שיברון לב כזה או אחר.
הסט של ההופעה היה מצויין, לא ארוך מדי, ובהחלט השאיר טעם של עוד. השיר שהכי אהבתי היה "Shadows". המיתרים מקסימים, וכיף היה להתחבר לניר ששפך את הלב שלו על הבמה. 

אחרי השיר הזה, שהגיע באמצע הסט, הרגשתי שהם נפתחו יותר, האנרגיות עלו קצת, והם תפסו לי את האוזן יותר טוב. "Hologram" היה שיר נוסף שאהבתי (מהאלבום הראשון), והוא סיפק אחלה וייב והרמוניות נהדרות בקולות.
השיר שנועה כתבה ("Volcanic you"), שבוצע כהדרן היה היחיד בכל ההופעה שבו הם הראו את הצד הנותן בראש והאנרגטי, ואני חייבת להודות שהוא החמיא להם מאוד. 

אלבום אפלולי לשעות הקטנות של הלילה. 

את האלבום השני שאותו נוריה השיקו בהופעה הזו, בשם "Clear Back-Grounds", הם הקליטו ומיקססו לבד, כאשר מרבית השירים נכתבו על חוויות שונות, גם כאלו שההרכב עצמו עבר. נראה שהשירים לוקחים רגע להתבונן בדברים ותהליכים בהתהוות שבין אדם לעצמו, ובינו לחברו.  

הצחיק אותי, שכששאלתי את ניר שאלה סתמית למדי- "ירושלים או תל אביב?", דווקא שם הוא התסבך בתשובה, ואני יכולה להבין למה. כמו האלבום, גם הוא והלהקה בתהליכי מעבר והתהוות, ולמרות שיש משהו מאוד עמוק בירושלים, ואין שום דבר עמוק להגיד על ת"א, קיבלתי את התחושה שהמעבר הזה נדרש.
חברי הלהקה עברו המון ביחד במהלך ה-5 שנים שהם קיימים, ולפי תיאורם, הם עברו תהליך מהתחתית ועד הפסגה. למרות הקשיים, הם אוהבים את המסגרת, המוסיקה וההרכב. לדבריהם, הם כל הזמן רוצים להשתפר, ולוקחים את הזמן לעשייה. ובצדק.

אני בהחלט אתן להרכב הזה שמיעה נוספת, כי זה קצת כמו סושי- מיועד לאניני טעם, אבל צריכים להתרגל לזה.

כמו סושי. ניר צפתי. 

חברי הלהקה:
אביתר חסנוב- כינור
נעמי קרן- ויולה
אוריה טוטר- צ׳לו
נועה סגל- תופים
ניר צפתי- שירה ואקוסטית
דותן מושנוב- קלידים
אורי דרור- בס
אלון פרץ- גיטרה

הופעות הבאות (תלכו, ואל תגידו שלא ידעתם!):
12.11 - רוטשילד 12 בת"א.
15.11 - כליל.
19.11 - אברם בר בירושלים. 

נוריה. תלכו לראות! 

סקירת הופעה: אמנדה פאלמר, 23.10.13, בארבי.

איפה להתחיל. 

כששמעתי שאמנדה פאלמר מגיעה לארץ, הכרתי אותה רק בתור "הבחורה המגניבה ההיא, שעשתה הרצאה על קראוד פאנדינג בטד, והתפשטה בהופעה בשביל לצחוק על סיקור של צהובון שתפס את החזה שלה בזוית לא טובה". 

אז אולי באתי בגלל זה, אבל נשארתי בגלל המוסיקה. ואז הלכתי בגלל השעה. 

זאת היתה פעם ראשונה בחיי שהלכתי באמצע הופעה, ועוד אחת טובה, פשוט כי לא יכולתי יותר. אבל נחזור לזה. 

פתיחה מפתיעה. קריפ על הבר. 

את אמנדה חימם יהוא ירון, וכל כך שמחתי שהיא טרחה לעלות לבמה ולהציג אותו באופן אישי, זה מעיד הרבה מאוד על ההערכה שלה לנגנים, לתחום שלה, ולאופי הבסיסי שלה כבן אדם וכמוסיקאי. 

יהוא עשה עבודה מעולה על הבס. היתה שם כנות מקסימה, כזו לא מהוקצעת מסביב לפינות, ולמרות זאת, ואולי אפילו בזכות זאת, מעבירה את המסר. כיף לראות בסיסט תופס ככה את קדמת הבמה בכזו עוצמה. אז נכון שהיו קצת בעיות במגעים, אבל היה מעולה, ונהניתי מהפשטות המורכבת שלו. 

לדעתי זה היה מופע חימום מושלם לאמנדה, שעלתה אחריו ובעצם המשיכה באותו קו מינימליסטי של פרפורמר אחד עם הכלי שלו שסוחף אולם שלם אחריו. 

מפרגנת ליהוא ירון. שאפו. 

כשהיא עלתה, הורגש צונאמי של התרגשות בקהל. ההפתעה האמיתית היתה כשכולם חיכו שהיא תעלה לבמה, ופתאום הקול שלה נשמע חלוש מאחור, הסתובבנו רק כדי לגלות אותה עומדת על הבר עם יוקלילי, שרה ביצוע מעולה ל"קריפ" של רדיוהד. כל הכבוד לה על המקוריות, ועל הדרך המעולה הזאת לתפוס את תשומת הלב של הקהל שהרגיש פתאום ממש חלק מהמופע. 

האנרגיות שלה היו מדהימות, היא סחפה והצליחה להעביר רגש בכל תנועה, צליל וניואנס שלה. 

חסרים בארץ אמנים מקוריים, מעניינים ומהפנטים כמוה. אפשר להתווכח אם אוהבים את השירים שלה או הסגנון, אבל אין שום וויכוח על רמת המחויבות של היוצרת הזו, שמנקזת את כל כולה והווייתה לתוך המוסיקה וההופעה שלה. הרגשתי כמו במופע קברט של אישה אחת. 

בעיני אמנדה היא סוג של סמל לשינוי, היא נציגה של תקופה והלך רוח אחר. היא לא מפחדת מכלום, לא דופקת חשבון, לא מצטדקת לרגע, ובעיקר לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד חוץ מעצמה. נהניתי מאוד מהשיחות שהיא ניהלה עם הקהל על ריהאנה, ועל הפנטזיה שלה עצמה להופיע פעם באצטדיון מול 55 אלף איש, אבל כפי שהיא ציינה, זה יקרה רק כשסדרי העדיפויות בעולם ישתנו לחלוטין. היא תיבלה את כל המופע בשיחות קלילות עם הקהל, סיפורים אישיים שלה, וירידות על ג'סטין ביבר ומיילי סיירוס. אמנם קצת חששתי ממופע סולו שלם רק שלה, אבל יש לי תחושה שזכינו לקבל מופע ייחודי בהרבה מזה שהיינו מקבלים במופע עם הרכב מלא. 

כריזמטית וסוחפת. 

אהבתי מאוד את החשיפה העצמית העצומה שלה. בין כל הדיבורים על הקולגות שלה למקצוע, והרגלי כסיסת הציפורניים שלא עזבו אותה מגיל 17, הרגשתי כאילו היא הגישה לנו את הלב שלה על מגש. הרבה אנשים שמעו על הנטייה שלה לעירום אומנותי, אבל זה כלום לעומת העירום הרגשי שהיא הציעה. אישית, לא ממש התרגשתי מהמוסיקה שלה, למעט מספר שירים עם מלל מוצלח במיוחד, אבל התרגשתי ממה שהיא רצתה להגיד בין השורות, ומה"איך" שהיא ניסתה להגיד את זה. ולפעמים בכלל לצעוק את זה. 

אחד השירים שהכי אהבתי היה "The bed song", שבדרך כלל מבוצע עם כל הלהקה (The Grand Theft Orchestra), אבל אמנדה עשתה לו גרסת סולו נהדרת שלגמרי ריגשה אותי.
גם השיר "In my mind" שמדבר על איך שהיא תופסת את עצמה, גרם לי להזדהות איתה מאוד. 

וכמובן השיר "Madonna&Gaga" שהיא כתבה על ליידי גאגא, מדונה ועל עצמה, היה פשוט נהדר.

אמנדה היתה כל כך מוסיקלית, לא משנה על איזה כלי (בהופעה היא ניגנה על יוקלילי ופסנתר חשמלי), היא הצליחה לצקת רגש טהור ומזוכך לתוך התכנים והשירים שלה. וזה שיש די הרבה שירים שלה שהייתי רוצה שתשמעו, מעיד עליה הרבה. מצד שני, את השיר על הטרוריסט מבוסטון לא ממש אהבתי. לדעתי זה עניין של טקט, ולשיר שיר על טרוריסטים בישראל, זה קצת פחות טקטי מהמצופה. אבל היי, זו אומנות, והיא נועדה לגרום לך לחשוב, והשיר הזה לגמרי השיג את המטרה הזו. אני שמחה שהיא לא מצנזרת את עצמה בשום צורה, העירום הרגשי והאומנותי שלה, הוא הדבר הכי מיוחד בה. 

אבל עם כל המחמאות האלו, ולמרות שהרגשתי כמו במופע קברט, זה היה בעצם מופע שהתאים לבר אפלולי עם פסנתר מול 30 איש, והפיכתו למופע עמידה של 3 וחצי שעות (!!) שכלל אינספור דיבורים ועמידה אינטנסיבית, גרע ממנו מאוד. הערב קצת איבד מהקסם שלו בגלל זה, ואפילו דברים טובים צריך לדעת מתי לסיים. גם האירוח של ניל גיימן, בעלה, שעלה והקריא 3 פואמות משעשעות, הוריד את רמת האנרגיה לאפס, ורק הוכיח כמה קשה להחזיק מופע לבד, וכמה כריזמטי ואנרגטי אתה צריך להיות בשביל לעמוד במשימה הזו בהצלחה (מה שלא הלך לניל כל כך, מזלו שאמנדה חזרה והרימה את העניינים בחזרה). כך שמעט זמן אחרי שניל ירד, אני נשברתי, והלכתי לפני הסוף (מה לעשות, היה צריך לקום למילואים ב-6 בבוקר, ואף אחד לא יכתוב לי שיר נחמה על זה). אבל אני יכולה להגיד בלב שלם, שזו אחת המוסיקאיות הכי מיוחדות בדורנו, ומי שיזדמן לו, כדאי שישמע אותה קצת, היא באמת נדירה.

עירום אומנותי. אמנדה פאלמר בבארבי. 

החבר של חברה שלי

רציתי להיפגש עם חברה שלי.

חברה שלי רצתה להיפגש איתי, או לפחות זה מה שהבנתי ממנה.

אבל מאז שהיא בזוגיות, היא מדברת ככה- "נראה מה יהיה איתנו, אני עוד לא בטוחה מתי נוכל, זה תלוי בו, אם הוא ילך לכאן או לכאן, ואז נוכל לקבוע".

כתוצאה מהתלות התמידית שלה בתוכניות של בן זוגה נוצרו שתי בעיות- כמעט ולא מתאפשר לי לראות אותה לבד, וכשכבר מוצאים זמן להיפגש, איכשהו בן הזוג תמיד נמצא שם. ועם כל אהבתי לבן זוגה, לא ממש נעים לי לחלוק איתו את סיפורי ההוללות האישיים שלי, והנוכחות שלו מפריעה לאינטרקציה האישית הרגילה בינינו, זו שלקח לנו 15 שנה לפתח ולשכלל.

לכל אחד יש לפחות חבר/ה אחד/ת כזה/כזאת.

הריחוק הכפוי הזה מחבריך רק בגלל המצאותך בזוגיות, יעלה לך ביוקר כאשר הזוגיות תסתיים, או תקלע לקשיים, כי לך תחפש את החברים שירצו לשבת ולהקשיב לך. לא תמצא אותם, וגם אם כן, הם כבר לא יהיו אותם אנשים.

כמו כל זוגיות, גם כזו עם חברים צריך לטפח, לא ייתכן שבגלל זוגיות רומנטית, תזניח את האנשים שליוו אותך במשך שנים, אתה אולי לא זקוק יותר לאוזן הקשבת שלהם, או לכתף שלהם באותה מידה, אבל הם בהחלט זקוקים לשלך. ותאמין לי, לעולם אין לדעת מתי תזדקק שוב לשלהם. 

כחלק מהזוגיות מצופה ממך לבטל חלק ממך, רצונותיך, העדפותיך, ויש אנשים רבים שעושים זאת ברצון, או אפילו בלי לשים לב, כי הם נהנים מחברת בן הזוג, ומוכנים להתפשר על אורח חייהם. 

אבל העצמאות הזו שאתה מוצא את עצמך מוותר עליה בכזאת טבעיות, שהיא גם אחד הדברים שמשכו את בן הזוג שלך מלכתחילה, היא זו שמשאירה אותך אטרקטיבי. ככה נוצר מעגל די אכזרי- אתה לא רוצה לשחק משחקים, עונה לכל הטלפונים, מבטל את תוכניותיך ומתאים את עצמך לבן הזוג, אבל בעצם ממאיס את עצמך, סוחט את הזוגיות, ובעיקר מעלים כל מסתורין או סקרנות שעדיין נותרו בה, וכל כך חשובים להצלחתה. 

אגב, את זה למדתי על בשרי. כאשר סבתא הושיבה אותי לשיחה, בעודי כבר 6 שנים בתוך זוגיות מוצלחת מאוד, ואמרה לי שאני נותנת את עצמי, ומוותרת על עצמי בקלות רבה מדי, צחקתי לה בפנים. אמרתי לה שהיא לא יודעת על מה היא מדברת, ושבשלב כזה בזוגיות, אין מקום למשחקים, או הפגנות כוח.

אבל אנחנו נפרדנו. 

והיא צדקה. 

אז אני ממליצה בחום, לכל מי שנמצא בזוגיות, במיוחד בזוגיות מוצלחת, מהר תרימו טלפון לאחד מהחברים הטובים שעוד נותרו לכם, ותשאלו אותו "מתי יוצאים לבלות?". 

תופתעו לגלות כמה טוב זה עושה לזוגיות, לחברים, ובעיקר לעצמך. 

סקירת הופעה: תומר יוסף, הופעת עשור בבארבי, 3.8.13

על הבמה עולה בחור צנום בג'ינס וגופייה שחורה, נטול פוזה או שופוני, עם חיוך שמכסה לו חצי מהפרצוף, ומול מאות האנשים שהגיעו לראות אותו, נתן הופעה שאפשר לומר עליה שהיא היסטורית. לפחות במונחים שלו. 

כמו בקריירה המוסיקלית שלו, תומר התחיל את ההופעה עם שירים רגועים יחסית, ובהתאם לסגנון, הטקסטים היו העיקר בהם. הלהקה סיפקה תמיכה אטרקטיבית ומהוקצעת לבנאדם שעמד שם ושר את עצמו עד הסוף ומכל הלב. 

פאנקי, גרובי ומקפיץ. תומר יוסף בבארבי. 

ואז הגיע השיר "קומבינטור" ופתח את התיאבון של הקהל, העלה את מפלס ההתרגשות והגרוב, ושאב את הקהל עמוק לתוך החוויה הזו שנקראית "תומר יוסף". 

תומר, שהתחיל בכלל מתחום הסטנדאפ והמשחק, מנצל את הכישורים הללו ואת נסיונו הרב כפרפורמר, כדי ליצור הרבה עניין על הבמה,  וגם הנגנים (בעיקר המתופף והבסיסט, שהגרוב הכבד והכשרון שלהם החזיקו את כל המופע) היו פעילים מאוד. כמעט כל אחד מהם היה יכול להחזיק את הבמה לבדו, והכשרון שם נשפך בכמויות. היה כיף לראות חיית הופעות מנוסה כמו תומר, שמפלרטט עם הקהל כל הזמן, והקצב ממש זורם לו בדם. הכריזמה נשפכה ממנו, ואפילו כשהוא היה רק בעמדת נגן (טמבורין, גיטרה, תופים וכו'...), היה קשה להוריד ממנו את העיניים. 

חיית במה מנוסה. פסטיוסף :-)

היה כיף להסתכל עליהם, הם נהנו, וגם אנחנו. ההתרחשות היתה בלתי פוסקת, והיה פיוז'ן סגנונות נהדר- פתאום סט תיפוף משוגע של תומר ותמיר מוסקט (המתופף), או איזה סולו מזרחית, או ליין שירה אלקטרוני שנכנס במפתיע. לתומר יש טביעת אצבע ייחודית כאומן, וזה מאפיין נדיר ומבורך. הייתי מזהה את הטביעה הזו בעיניים עצומות בכל מקום. 

תומר סחף את הקהל למסע דרך התחנות המשמעותיות בחייו המוסיקליים, סיפר על הנגנים שלו, על ההשפעות עליו, וחשף את עצמו על הבמה בצורה נדירה. ראו את הנוסטלגיה נשפכת לו מהעיניים... באופן מפתיע, התרגשתי מהשירים השקטים שלו, הוא יודע להגיש טקסטים בצורה מצויינת ומשכנעת ביותר. היה מרגש כשהוא הקדיש שיר לאשתו, ועוד יותר מרגש היה לשמוע סיפור של בנאדם דרך השירים שלו. הוא מספר את סיפור חייו במילים, בשירה, בנגינה ומאגד הכל לכדי מופע קוהרנטי אחיד ומרתק. 

עשור שלם על במה אחת. מרתק. 

אחד השירים שתומר ביצע, היה שיר של הלהקה החדשה שלו (חצר אחורית),  בשם "אחד משלנו" בו אירח את גדי רונן, זה היה אחד השירים המשובחים של הערב- גרובי לאללה, וכיפי מאוד, איתמר הבסיסט הפגין בו כישורי שירה נהדרים, ובכלל אני ממליצה בחום לבדוק את הפרוייקט הזה שלהם. תומר אמר שהוא לא מסתדר עם מסגרות, ושהוא ברח מבית הספר בגלל זה, אבל בתכלס, הוא עשה שם בית ספר לפרפורמנס לכל מוסיקאי. השירים הכי חזקים בהופעה היו "BBB", שהטריף את הקהל, ביצוע מושלם לשיר "עברתי רק כדי לראות", "איש קטן", ו-"מה שנשאר". כמובן שהשירים של הבלקן ביט בוקס היו בין השיאים של הערב, בייחוד עם הכשרון של אורי קפלן, הסקסופוניסט של הבלקן שבא להתארח במופע. 

היו הרבה אורחים מוכשרים נוספים שהתארחו בהופעה, ואפילו אורחת אחת (מקווה שאני זוכרת נכון- ליליאנה מבומבה היסטריה), שעלתה לנאמבר במפתיע בלי שהדבר תוכנן מראש, והפגינה ראפ גרובי ברזילאי מטורף. אבל היתה שלישייה אחת יוצאת דופן (בעיקר כי היא לא ממש היתה קשורה בווייב לערב הזה). זו היתה להקת בנות שמורכבת משלוש אחיות בשם A-wa, ששרה מעין פאנק ראפ ערבי. כאן אפשר היה לראות את כוחו של תומר כמפיק, ואני חייבת לציין, משהו שם פחות עשה לי את זה. אישית, לא הצלחתי להתחבר לקטע של הבנות האלו, התוצר הסופי שלהן לא היה נעים לא לעין ולא לאוזן, נתנו לי תחושה של חאפלה, עם צהלולים והכל. הן 3 בנות, אבל במקום לשיר בהרמוניה, או לנצל את יכולותיהן בעזרת תפקידים מעניינים כלשהם, הן בעיקר עמדו וצרחו על הבמה באוניסון (שלושתן שרו את אותו דבר, וזה בעיקר היה צורם באוזן).

תומר עם A-wa. חאפלה צורמת. 

למרות סט של כמעט שעתיים, הקהל בהחלט רצה עוד, וכשתומר והלהקה ירדו מהבמה, הם השאירו מאחוריהם במה מיותמת, ואולם מלא עד אפס מקום בקהל צמא. וזה סימן להופעה מוצלחת בעיני. מאחלת לו שהעשור הבא שלו יהיה מוצלח לפחות כמו האחרון. וזאת לא משימה פשוטה למי שכבר כבש בהצלחה מסחררת את מרבית הבמות בארץ ובעולם. 

שמות הנגנים: 

איתמר ציגלר- בס.

תמיר מוסקט- תופים. 

רון בונקר- גיטרה. 

תום דרום- קלידים. 

אורחים:

אורי כנרות (בום פם)

גדי רונן (חצר אחורית)

אורי קפלן (BBB)

A-wa (לירון, תגל ותאיר חיים)

ליליאנה (בומבה היסטריה)

קהל צמא, קופצני ומפרגן. היה אדיר.

סקירת הופעה: טאטרן, האיזור 6.7.13

את ההוריקן המוסיקלי שנקרא טאטרן צריך לשמוע במו אוזניך כדי להבין איזו תופעה מוסיקלית נדירה זו.
בחודשים שקדמו להופעה, אנשים סביבי היו לוחשים "טאטרן" במן יראת כבוד כזו, כאילו מדובר במפלצת
הספגטי המעופפת. אז הסתקרנתי להבין על מה כל הרעש. וגיליתי תופעה שהיא הכל, חוץ מרעש. 

הוריקן מוסיקלי. טאטרן באיזור. 

הטריו הזה נוצר אי שם בתחילת 2011, כאשר חברי הלהקה, שהיו חברים טובים כבר שנים ועבדו ביחד בכל מיני הרכבים אחרים, החליטו להפגש לג'מג'ם קצת. מפה לשם, היתה כימיה טובה, והוחלט על הקמת הלהקה.
רוב הקטעים שהם מנגנים נכתבו על ידי אופיר הבסיסט (הא! כוח לבסיסטים!! :-) ). אבל לאחרונה נכנסו קטעים גם של תמוז הגיטריסט ודן המתופף. כל חברי הלהקה שותפים בכתיבה. לדבריהם, בתהליך העבודה שלהם מישהו מביא איזה קטע, לומדים מקשיבים, מנתחים, מג'מג'מים עליו, ולאט לאט מתגבש עיבוד קולקטיבי מדוקדק. 

שומעים את תהליך העבודה הזה בצורה מאוד ברורה, המקצבים נהדרים, ושלושת הנגנים יושבים יותר טייט ממהדק תעשייתי. לאורך המופע, הטריו חלש על סגנונות מוסיקליים שונים ומגוונים- דיסקו, רוק אלטרנטיבי, מקצבים לטיניים, פרוגרסיב, מוסיקה אתנית ועוד. ובכל אחד מהקטעים הם היו מדוייקים להפליא וסטריליים יותר מכלים של מנתח, מה שהפך את החוויה הזו לנעימה במיוחד, הסאונד היה מצויין, והיה תענוג להקשיב להם. 

הרגשתי שאני צופה באומנות בעודה מתרחשת. זה נשמע קצת מצחיק, הרי כל מוסיקה היא אומנות, אבל כאן הרגשתי אחרת- הנגינה שלהם היתה כמעט מדיטטיבית עבורם, והקהל צופה במדיטציה הזאת. מדהים כמה עניין הם מצליחים לייצר על הבמה בכל כך מעט תנועה. הם ייצרו דיאלוגים מרתקים, ממש כאילו סיפרו סיפור אחד לשני, כמו כדור שעובר בין הידיים של שלושתם, הם הצליחו לייצר אווירה קסומה, וגרמו לי להרגיש כמו בשעת סיפור, מוסיקלית. 

שעת סיפור מוסיקאלי- דיאלוגים מרתקים, סטריליות ודיוק מופתי. 

הדהים אותי, איך מצד אחד משהו יכול להשמע מוכר באוזן, ומצד שני בו בזמן חדשני לחלוטין. כל אחד משלושת הנגנים הציג שליטה מופתית בכלי שלו, והאפקטים והסאונדים הייחודיים שלהם היו מדהימים. הדינמיקה של חברי הלהקה היתה מצויינת, ומזמן לא ראיתי נגנים רגישים כל כך על כליהם. זה כל כך נדיר לראות גיטריסט מאזין לסולו בס בכזה ריכוז, כאילו הוא מנגן אותו בעצמו, עד כדי כך הם קשובים אחד לשני. מידת הפרגון וההדדיות בלהקה הזאת הרשימה אותי מאוד. 

השואו של הלהקה לא חזק במיוחד, והם נראו קצת כמו ערמה של חנונים בטי שירטים וג'ינסים, שנתנו להם לשחק במחשב קצת יותר מדי זמן,  אבל הם נהנו מהביחד שלהם על הבמה והתוצר שלהם עליה, וזה לחלוטין הנגיש וחיבר אותם לקהל בקלות. זה הרגיש כאילו הם במגרש משחקים, ומשתעשעים כאוות נפשם בכל הבא ליד. רמת ההתמחות שלהם על כליהם היתה גבוהה מאוד, והכתיבה של הקטעים היתה בהתאם, אבל לא בקטע מתנשא כמו שמרגישים לפעמים בג'אז, אלא בקטע נגיש מאוד, שאפשר גם למי שלא מבין דבר וחצי דבר במוסיקה ליהנות מהמופע הקצבי, הכיפי והמשובח שהם העמידו. 

גאווה לאומית- כוח לבסיסטים!!! :-)

ללא ספק זאת היתה חוויה מרתקת עבורי, לראות חשיבה מוסיקלית חדשנית, יציאה לסולואים מרתקת- שניים מהנגנים מחזיקים ליין מבריק כלשהו, ועליו מלביש הנגן השלישי סולו פסיכי לחלוטין, שהשאיר את המאזינים עם לסתות שמוטות בכל פעם מחדש. הם היו עד כדי כך סטרילים, שכשעצמתי עיניים, הרגשתי ברגעים מסויימים שאני מקשיבה לדיסק. הלהקה הזאת מאגדת את כל מה שאני אוהבת בהופעה טובה- גישה צנועה, עם נגינה וכישורים משגעים. ככה כותבים מוסיקה טובה, ולזכות הטריו הזה יאמר, שלא חסר לו כלום, הוא מושלם בקונסטלציה הזו. אם מוסיקליות היתה נמדדת בכסף, הם היו פאקינג ביל גייטס. 

ובפן האישי יותר, נהניתי בטירוף, למדתי, קיבלתי השראה, וחוויתי מוסיקה באופן שלא יוצא לי לחוות אצל להקות אחרות בדרך כלל. זה כל כך כיף לשמוע עושר מוסיקלי וכשרון מדהים כזה, והם לגמרי קנו כאן מעריצה שרופה. 

חברי הלהקה: 

תמוז דקל- גיטרה

אופיר בנימינוב- בס

דן מאיו- תופים. 

מנהל הלהקה- אייל בסון. 

הלהקה הקליטה כבר אלבום, הוא בשלבי מיקס ועריכה וייצא לשוק בחודשים הקרובים. תקנו אותו. 

הם אמנם מכוונים לחו"ל, ומתכננים טורים באירופה וארה"ב, אבל בחודשים הקרובים הם יחרשו את הארץ בהופעות, ואם אתם הולכים לראות הופעה אחת בקיץ הזה, אז שזאת תהיה ההופעה הזאת. ואם אתם מוסיקאים, אז על אחת כמה וכמה אתם חייבים ללכת, ולו רק כדי להרגיש ממש רע עם עצמכם... :-) 

ב-30.7 הם מגיעים לג'מג'ם בהודנא, וב-21.8 הם יופיעו בפסטיבל הג'אז באילת, באולם דיאמנטה בשעה 20:00. 

או מיי גוד תלכו. 

ביצוע לייב לשיר Strawberry Fields Forever - אחד הביצועים הכי יפים ומרגשים בהופעה. 

!Tatran were in THE ZONE alright 

טאטרן בפייסבוק

סקירת הופעה: רבקה זוהר ולירון לב, תיאטרון תמונע, 8.7.13

לפעמים אומרים לך "בוא!", ואתה בא. ופתאום אתה מוצא את עצמך מופתע. 
זה מה שקרה לי עם ההופעה של לירון לב ורבקה זוהר. 
שני שמות שבעיקר מעלים בקרב אנשים סימני שאלה נוספים, ואילו החיבור ביניהם מעלה סימן שאלה עוד יותר גדול. 

לפני כמה חודשים לירון הופיע בערב מחווה לאריה לבנון בתיאטרון הקאמרי, רבקה גם הופיעה באותו ערב. 
לירון, שגדל על שיריה, ואהב את מה ששמעו אוזניו, ניגש לשמוע אותה מאחורי הקלעים, והתרשם עמוקות מעוצמתה ונוכחותה. בסוף ההופעה הוא ניגש לדבר איתה, כדי לברר אם עודנה מקליטה שירים, ולהשמיע לה את השיר "תיקון כללי" שהוא כתב והרגיש שיתאים עבורה. רבקה אהבה את השיר, שבמהרה הוקלט לסקיצה, ולדברי לירון שלא יכל להפסיק לשמוע אותה, היא "הכניסה בשיר עומק אחר". שבועיים לאחר מכן רבקה שלחה ללירון טקסט של שיר שהיא כתבה לראשונה בחייה בכדי שילחין אותו, ומשם נפרץ הסכר, ובתוך חודש וחצי נכתבו 7 שירים משותפים. לאחר מספר שבועות התארחה רבקה בהופעה של לירון עם הלהקה שלו, וגם שם היתה כימיה נהדרת, וככה נולד המופע המשותף שלהם. 
במופע נוגנו שירים ישנים של לירון ושל רבקה בנפרד, אך מרבית השירים היו פרי יצירה משותף- טקסטים של רבקה שלירון הלחין. 

פרגון הדדי שמחמם את הלב. לירון ורבקה בתמונע. 

עד כאן שעת סיפור. אני הגעתי להופעה הזאת מתוך בורות "מוחלטת". כלומר, החלטתי להגיע ללא שום ידע מוקדם, ולכן ממש לא ידעתי למה לצפות. כפי שציינתי כבר, הופתעתי מאוד. ולטובה. 
ראשית, צוות הנגנים שמלווה את לב וזוהר מורכב ממוסיקאים מוכשרים, ונגן כלי הנשיפה בפרט היה ממש וירטואוז ותוספת ברוכה להרכב של 6 נגנים, שמנו בנוסף גם גיטרות, תופים, פרקאשן,  בוזוקי ובס.
מרגע שהלהקה עלתה על הבמה, הם נתנו פתיחה פאנקית, קצבית וכובשת עם השיר "זמר שלוש התשובות" של רבקה. וכאשר התחילו לנגן את "חורשת האקליפטוס", ורבקה הצטרפה על הבמה, הקהל הצטרף לשירה וניכרה התרגשות רבה בקרב הנוכחים. וגם אצל רבקה. היה בה רוך מפתיע, והתרגשות נהדרת של מישהי שמוקירה כל במה שניתנת לה לומר את שעל ליבה. 

כימיה נהדרת, מקצבים מרתקים.

הכימיה בין לירון ורבקה היתה פשוט מופלאה. עלתה בי אותה התחושה שעולה בי כשאני רואה בחור צעיר וחסון מפנה את מקומו לאישה מבוגרת באוטובוס. זה היה מחמם את הלב לראות כמה כבוד לירון והנגנים רוכשים לרבקה, מה שבא לידי ביטוי לאורך כל המופע. נשאבתי מיד לשירי ארץ ישראל היפה, שאפילו אני בתור מהגרת, גדלתי עליהם. היה כיף גדול לראות אותם מבוצעים בלייב. במהרה נדבקתי בהתרגשותה של רבקה, ונהניתי לראות כיצד לירון עוטף ומחבק אותה דרך שירתו ונגינתו. הקהל, שהיה מורכב בעיקר מחבר'ה מבוגרים, פירגן מאוד, וניכר היה שכולם נהנים ומרוצים מהמופע שהציגה המשפחה הקטנה על הבמה. 

לאחר הפתיחה הנהדרת של השירים המוכרים, הגיעו השירים החדשים. המקצבים היו מרתקים, קצת לטיני, קצת יווני, הרבה מקצבים מזרחיים, מלווים בעברית צחה ונוסטלגית. הדואטים של רבקה ולירון היו פשוט מקסימים, הם העלו אחד את השני ונשמעו מצויין ביחד. 
עם זאת, זה סגנון מאוד ספציפי, ומי שלא אוהב או מתחבר לרוח או שירי התקופה הזאת, לא ימצא את עצמו. לטוב ולרע, ההופעה הרגישה קצת כמו שירה בציבור, ומצד אחד חיברה מאוד את הקהל, אבל מצד שני באיזשהו שלב הרגשתי שהשירים קצת חוזרים על עצמם, ושאבדתי איפשהו באמצע. 
אבל אורך ההופעה היה מושלם, ולא הכביד על האוזן, ולא היה קצר מדי, כך שגם אם אבדתי באמצע, מצאתי את עצמי במהרה נהנית מהפרגון ההדדי, מהנגנים המוכשרים ומהכימיה המעולה שהיתה על הבמה. 

לירון לב. בוזוקי? כן בבקשה!  :-)

התעניינתי מאוד לדעת, איך זה מרגיש להיות חלק מהרכב כל כך מגוון ומעורב. לירון סיפר לי שרבקה היא אדם מיוחד מאוד, והיא הכל מלבד שגרתית או טיפוסית. ולכן גם תחושת הגיל נעלמת בתהליך העבודה המשותף. רבקה נכנסה להרכב, והחיבור הזה היה מרענן וחיובי לכל הצדדים, בייחוד לאור העומק והנשמה שהיא הכניסה איתה. הדבר הזה הורגש מאוד לאורך ההופעה.
כל השותפים נהנים מהפרוייקט הזה מאוד. ההקלטות לדיסק בעיצומן, והמופע מתוכנן לרוץ בכל רחבי הארץ. לירון סופג מרבקה הרבה ברמה האישית והרוחנית. לומד מנסיונה העשיר בתחום, מקבל פרופורציות ורוגע במסגרת התחרותית והנוקשה של תעשיית המוסיקה בארץ. 
ואני אוסיף בהערת סוגריים, שלדעתי החיבור הזה בין לירון, שזכור לי בעיקר בתור "יוצא כוכב נולד", לבין רבקה, שנעלמה מתחת לרדאר בשנים האחרונות, עושה רק טוב לשניהם. הן לאור מקוריות ורעננות המופע, והן לאור הכימיה הנהדרת שתורמת לשניהם ומציגה אותם באור חדש וחיובי יותר. אני מאחלת לכל זמר לעשות סטאז' כזה מתישהו בקריירה המוסיקלית שלו. התוצאות נהדרות. 

לינק: "תיקון כללי"- לירון לב ורבקה זוהר

נגנים: 
שם חממי- בוזוקי וגיטרה.
דני דוב- בס. 
רועי חלד- תופים. 
גל דהן- כלי נשיפה. 
נדב גיימן- כלי הקשה. 
אמיר קובלסקי- קלידן מחליף בהופעה. 
אלון רדעי- קלידן קבוע. 

מי שהסתקרן ורוצה ללכת- הופעה נוספת מתוכננת ב-18.8.13 בתיאטרון תמונע. תלכו! 

מפתיע! תלכו, תופתעו גם. 

סקירת הופעה: פליינג בייבי, בארבי, 5.7.13:

מכירים את החבורה של הכיתה שתמיד היתה יושבת מאחורה ועושה רעש ושמח? עכשיו דמיינו את החבורה הזאת נפגשת עשר שנים אחרי, רק שבמקום רעש יש גיטרות, ובמקום כיתה יש במה.
הפליינג בייבי, שעלו באיחור אופנתי של שעה, השתלטו על הבמה הזאת  מהשנייה הראשונה כמו רוק סטארים מהסבנטיז עם כל הנוכחות והאנרגיות שלהם. 

פצצת אנרגיה. פליינג בייבי בבארבי.

מהרגע הראשון שראיתי אותם, חשבתי שעל סמך הלוק שלהם אפשר ליצור בדיחה נהדרת- קאובוי, לוחם קונג פו, וגרוזיני בלי חולצה בטרנינג כחול ושרשר של ינשוף נפגשים בבר(בי)...
בסופו של דבר צריך להבין שכל אחד מהטריו הזה מביא את הקטע האישי שלו על הבמה, זאת לא אותה להקה קטנה מלפני עשור. האנשים האלה התפתחו, גדלו והתבגרו למקום שכנראה לא יאפשר להם להמשיך ליצור את אותה המוסיקה שהם ייצרו פעם, אבל זה בהחלט מקום שמאפשר להם לעשות מחווה לעצמם מהעבר. וכל ההופעה נעשתה ברוח הרטרו-נוסטלגית הזאת.
הלהקה יושבת מצויין ביחד, ולמרות שכל אחד לגמרי בקטע של עצמו, יש להם אחלה כימיה ואנרגיה משוגעת שלא היתה מביישת אפילו את הארנב של אנרג׳ייזר.

קאוובוי, לוחם קונג פו, וגרוזיני בטרנינג. מבדר :-)

גילוי נאות: בגלל שלא הכרתי את הלהקה בסבב הראשון שלה, הרגשתי שאני לא רואה את ההופעה דרך עדשות הנוסטלגיה שכולם סביבי הרכיבו. ובכל זאת, כמעט בכל שיר אפשר היה למצוא משהו מגניב שתופס את האוזן וקל להתחבר אליו. הלהקה הצליחה להחזיק את האנרגיות על הבמה נהדר ועד הרגע האחרון ממש הקהל לא הפסיק לשאוג.
בעצם אפשר לקרוא לזה "פוגרום רוקנרולי". מוסיקה גראנג׳ית שגרמה לכל הקהל לנענע את הראש בלי הפסקה.

רואים שהחבר׳ה האלה לא דופקים חשבון לאף אחד, הם באו להינות, וההנאה הזאת מדבקת. מרגישים גם את הניסיון שכל אחד מהנגנים צבר, אבל קשה להימנע מהתחושה שמשהו שם מיושן וזקוק לאיוורור מהסגנון האולד פאשן שלו...

קהל מעריצים נאמן. 

גבע אלון, הזמר, כתב והלחין את כל השירים. כששאלתי אותו באיזה פורמט הוא מעדיף את השירים שלו- בגרסה הגראנג׳ית עם להקה נותנת בראש, או בגרסת הסולו שלו עם האקוסטית, הוא ישר נכנס למגננת ׳את-מי-אתה-אוהב-יותר-אמא-או-אבא׳, וענה לי שאי אפשר להשוות בכלל, אבל אני חושבת שמשהו בקונסטלציה הזאת לא מחמיא לשירים שלו כמו מה שהוא יודע להוציא מעצמו במופע הסולו שלו. והאמת, שם התחברתי יותר.
חוץ מזה, הרגשתי קצת כאילו המתופף והבסיסט היו בסך הכל העמודים התומכים להשתוללות המאסיבית של גבע על הגיטרה (ומיותר לציין שהוא אחד הגיטריסטים המוכשרים ביותר שיצא לי לראות לאחרונה). הייתה חסרה לי טביעת אצבע ייחודית יותר אצל שאר חברי הלהקה.
נראה כאילו אחד שם כי הוא חושב שהוא נראה מגניב, אחד שם וזה מרגיש לו מגניב, אבל רק אחד שם באמת נשמע מגניב.

עמוד התווך של הלהקה. גבע אלון. 

דווקא השירים השקטים יותר שלהם השאירו בי חותם רציני, ונהניתי במיוחד מ- "The doorway to simplicity", 

"I want you to love me", "High and down", והשיר שהכי אהבתי היה "Light years away".  

הסט ליסט היה מעולה, ואפילו שלא הכרתי את השירים, נהניתי מההופעה, מההדרן הנהדר, ומהקהל העצום והתומך שהגיע. ובתור מי שגדלה על ברכי הרוק הישן, אני יכולה להגיד שזאת היתה הופעה מהסוג שגורם לילדים לחזור הביתה ולרצות להרים כלי נגינה. 

הלהקה, שמורכבת מגבע אלון על הגיטרה והשירה, איסר טננבאום על התופים(רוקפור), וגדי אלטמן על הבס (בוטן מתוק בקרקס), לא מתכננת שום דבר קונקרטי לעתיד, ואין להם תוכניות לכתוב עוד שירים, אז בעצם מי שהגיע להופעה שלהם אתמול, או ילך היום (6.7), יהיה עד לחלון הזדמנויות די קטן שבו חברי הלהקה סופסוף מצאו זמן והזדמנות להתפנות מפרוייקטי הסולו שלהם ולהתאסף לרגע מחדש. בקיצור, נוסטלגיה. 

למי שמכיר את הלהקה, אני ממליצה בחום ללכת להופעה, ולמי שלא, אני גם ממליצה ללכת, ולו רק כדי להווכח שבארץ יודעים לייצר מוסיקה יותר חיה ובועטת מבכל מקום אחר. 

פליינג בייבי. אווו בייבי. 

סקירת הופעה: אלפנט לאב, לבונטין 7, 12.6.13.

הסתקרנתי מהלהקה הזאת כבר זמן רב, ואני שמחה שיצא לי סופסוף לראות אותם בהופעה. 
אמנם היו מעט אנשים באולם, אבל בסופו של דבר זה היה רווח של מי שהגיע, וזכה לקבל הופעה אינטימית ומצויינת. ההרכב מגובש, ונעים מאוד לאוזן, ככה זה כשלהקה מורכבת מנגנים כל כך משובחים. 
ההרמוניות מעולות, החומרים מחדשים ולא בנאליים, ואת כל השירים ליווה קו מינימליסטי נהדר שהחמיא להם מאוד. 

אווירה של בר אפלולי משנות ה-20 העליזות. משובח. 

אלפנט לאב גרמו לי להרגיש כאילו אני בסוג של תערוכת מוסיקה, יש להם גרוב שהוא בחלקו שחור, בחלקו 
רוקנרול בריטי, ובחלקו דיסקו אמריקאי אולד-פאשן. ג'אגלינג כזה מתאפשר רק לאנשים ששולטים ומתמחים היטב בתוצר המוסיקלי שלהם. אפשר היה להרגיש את האופי של כל נגן בכל שיר, וזה לדעתי הישג גדול. 
הדיאלוגים בין הכלים היו נהדרים, וכמו שאני אוהבת, היה הרבה מקום לביטוי לכל אחד מהכלים. 
היה משהו מאוד רגוע שחלחל דרך השירים, כמו לשוט בסירת משוטים בים- לפעמים הוא סוער, ולפעמים הוא רגוע, אבל משהו שליו מאוד נוחת עליך לאורך כל המסע. 

גם מבחינה ויזואלית היה כיף לראות את הלהקה, הם היו לבושים טוב, ונתנו אחלה שואו. האווירה שהם הצליחו ליצור במהלך ההופעה היתה כזו שבטח אפשר היה למצוא בברים אפלוליים משנות ה-20 העליזות. הם העבירו תחושה קצת מחתרתית, של אנשים שמתעקשים לעשות דברים בדרך שלהם, ונאמנים לדרך הזו. ולדעתי הם הצליחו, כי לי הם חידשו. 

טביעות אצבע ייחודיות של הנגנים. 

עם כל זאת, היה גם חסרון לשיט התענוגות הזה. לא הרגשתי שההופעה הצליחה להגיע לשיא כלשהו, הרגשתי שהמוסיקה קצת מאופקת, ורוב הזמן זה עבד מצויין, אבל היה חסר לי לראות את הלהקה מתאבדת על המוסיקה שלה על הבמה, ולא הרגשתי שזה קורה. זו הבעיה עם מוסיקה שהיא יותר שכלתנית מרגשית. מצד שני, הקו המאופק שלהם ריתק אותי כמו ששיאים של להקות אחרות לא הצליחו. נהניתי מכל רגע. 

השירים שהכי אהבתי בהופעה היו "In the ground", ו-"I do", שסחפו אותי עם מקצבים מעולים, וגרוב שהזיז את כל הקהל. הם נתנו גם אחלה ביצוע לקאבר של איימי וויינהאוס "Back to black". בגדול הסט היה מושלם, לא ארוך מדי, לא קצר מדי, והחזיק את הקהל מרותק ממש עד הסוף. 

תערוכת מוסיקה. 

הלהקה פעילה כבר 3 שנים. עפרה רוזן הזמרת, היא זו שכותבת את השירים והיא מושפעת בעיקר מביורק (השפעה שהורגשה מאוד במהלך ההופעה). גיל, הקלידן, טען לעומתה שהוא מושפע משרית חדד. אבל משום מה לא הרגשתי את ההשפעה הספציפית הזאת :-)
הלהקה תוציא אי פי בעתיד הקרוב, אני ממליצה בחום לקנות. ויש להם הופעה במצפה רמון ב-19.7 
בהערת סוגריים אציין, שתמיד מצער אותי לראות להקות שמופיעות בפני קהל מועט, אבל לפעמים אלו ההופעות הכי טובות שאני רואה, בגלל האווירה האינטימית שלהן, הצחוקים מהקהל, ובסופו של דבר בהופעה של אלפנט לאב היה איזה קסם, ורק חבל שלא היו שם יותר אנשים לחוות אותו עם הלהקה. 

חברי אלפנט לאב הם: 
עפרה רוזן- שירה.
אוריאל סוורדין - תופים.
גיל אסייס- קלידים וקולות. 
עידו גולדברג- גיטרה. 
עדילי ערמון- בס. 

קסם של הופעה. תלכו! 

פורנו רבותיי. פורנו!

פורנו. פורניו. פורנה. פורנאו. פורנוגרפיה. איך שלא תקראו לזה.
מזמן רציתי לכתוב על הנושא הזה, שמרגיש לי כמו אגרוף בבטן.

כמו איזה סוד ענקי ורע שאתה יודע, ומפחד שאחרים יגלו, ואז הכל יתפרק.

בהתחלה הגיעו המגזינים.

יו הפנר בנה עליהם קריירה מזהירה, וכך גם אלפי הנשים שהצטלמו אליהם.

היו שם כסף, יוקרה, ומעט עוד נשאר ליד הדמיון.
ואז הגיע האינטרנט.

הגיח כמו צונאמי, ושטף את הכל בזוהמה. לא משנה לאן תסתכל, לא תוכל לברוח ממודעות ה-״רוצה לראות את ידידה שלך בעירום״ או ״אוקראיניות שוות במרחק קליק ממך״. החלו להיערם שחקני פורנו בכל צורה/מין/גובה/צבע/סטייל/תנוחה בכמויות אדירות, ולאף אחד לא שינה שעל כל אחת/ד שעושה את זה מרצון (ובוא נעזוב לרגע את הבעיות הפסיכולוגיות והנפשיות שמובילות מישהי/ו לעמדה הזו מרצונה/ו ״החופשי״) היו עוד 100 שעשו את זה מתוך כפייה/מצוקה/נסיבות חיים.

ואז הגיעו הסמארטפונים, וכולנו הפכנו לזונות. ואני לא אשקר, כל כך קל להיסחף לתוך העולם הוירטואלי הזה, שאליו נשאבו בכוח החיים האינטימיים של כולנו. פתאום לשלוח תמונה אישית שלי למישהו נשמע לא כל כך נורא ואפילו די הגיוני.
אבל זה לא. זה לא הגיוני בכלל. שמישהו יסביר לי את ההיגיון שבניהול מערכת יחסים אינטימית עם קופסה אלקטרונית קטנה שאתה מחזיק ביד ומרייר עליה?

כרגיל, היפנים תמיד מתקדמים יותר. אצלם יש אנימה פורנו, עם מפלצות ומה לא.
וזה תמיד אחד משני פרצופים- "אני מסכנה, אל תכעס" או "חה חה איזו שובבה אני".

החלק הכי גרוע כאן, הוא הקוקטייל הנהדר הזה שמשלב בין קידוש כל מה שזז על מסך הטלוויזיה או המחשב, שמוביל לרצון העז של כל בנאדם שני להפוך לסלב שמרצד על המסך, בתוספת קמצוץ (פחחח קמצוץ עאלק) החפצה נשית שניזונה ישירות מתעשיית הפורנו, ולהוסיף לזה את העובדה שהיום כל אחד יכול לצלם מה שבא לו עם הפלאפון בלבד, ועוד ב-HD, והנה, קיבלנו את התוצר המושלם- 

גברים אלימים מינית, חסרי כל כבוד לנשים (וכי למה שיכבדו, אם כל מה שהם ראו ולמדו על נשים הגיע מסרטים שמראים איך אישה עושה הכל כדי לענג גבר, ועוד בדרכים פסיכיות למדי שגובלות לפעמים באונס ומעשי סדום), שמדברים על בחורות כמו שסוחר בשוק מדבר על הבשר שלו, שלא משקיעים או מטפחים את עצמם, כי בשביל מה? הרי לשאפות שמתפשטות להם על המסך בכלל לא אכפת שהם יושבים בטרנינג מהוה וכפכפים. הם הרי יכולים להשיג כל אחת בקליק, והם מסתובבים ברחוב בלוק הזה ועם התחושה והגישה הזאת. 

ומנגד- בחורות/ילדות אנורקסיות, חולות בגוף ובראש, שמסתובבות במכנסוני ״דפוק אותי״ (וכן, זה השם הרשמי שלהם), שמתחילות להתאפר בגיל 12, סקס בגיל 14, שלובשות את הבגדים הכי קצרים וצמודים שבנמצא, ומרגישות בגיל 16 שאם לא יעשו ניתוח להגדלת חזה ייחרב עולמן, רק כי הבנים בכיתה מתייחסים יותר ל״כוסיות״ של השכבה (והרי ידוע שלהיות כוס מהלך, זה ההישג הכי גדול של אישה). בחורות שמפרסמות תמונות שלהן בבגדי ים, או בלי, בבית ספר, בצבא, במסיבה, עומדות במחשופים עמוקים משרבבות שפתיים למצלמה, ושמות בפייסבוק. כדי שכולם יראו איזה משוחררות, כיפיות ונותנות בקלות הן. 

ככל שכולנו רואים במקום דמות של אישה את הדמות הסטראוטיפית של שחקנית הפורנו לנגד עינינו, ככה אנחנו מתרגלים וצורכים את הדמות הזאת גם מחוץ למסך. ולצערי, כולם בחברה הזאת תורמים לתהליך הזה.

סף הריגוש שהפורנו העלה לשחקים ולמקומות שחלק מהאנשים כבר בכלל לא מסוגלים להגיע אליהם יותר, עבר כבר מזמן את גבולות ההיגיון- ״אני רוצה להכאיב לך״, ״אני אוהב השפלות, למשוך לך קצת בשיער״, ״מה הייתי עושה לך״...

מה קרה ל-״אפשר להזמין אותך לדייט״? 

מה בוכה?! תתפשטי. 

אתם מסוגלים לתאר לכם עולם אוטופי, שבו לא היתה פורנוגרפיה?

 גבר היה מתרגש כשהיתה ניתנת לו סופסוף האפשרות להביט ולגעת באישה עירומה.
בפרסומות היו מככבות נשים עם חמוקיים, עגלגלות ובריאות למראה, כי ידוע שבמיטה כיף שיש מה לתפוס. זה פשוט לא מצטלם טוב בעירום.
נשים היו מחייכות כשגבר היה זורק להן מחמאה באמצע הרחוב, ולא מביטות בו באימה כשהן יודעות בדיוק איך הוא מפשיט אותן במבטו ועושה להן בדמיונו דברים שרואים רק בלשונית ה״אוהבות את זה חזק״ של אתרי הפורנו.
והכי טוב, גברים שהיו סופסוף משיגים בחורה שתסכים להיכנס איתם למיטה, היו חוקרים ומעריצים כל סנטימטר בה. גם כי בלי פורנו בטח היו רואים מעט מאוד עירום בחייהם, וגם כי לעולם לא היתה חולפת בראשם המחשבה המשפילה הזו ש״רק אתמול ראיתי מישהי פי אלף יותר כוסית ושווה ממך, בלונדינית עם חזה ענק. מה את שווה בכלל לעומתה?״.
אולי שיעור הגירושין היה צונח, כי גברים לא היו מרגישים שיש מיליון בחורות בעולם שמחכות רק להתפשט עבורם (וצאו מהסרט פורנו שנתקעתם בו, אין. תשקיעו בזוגיות שלכם, לא תצטרכו להתגרש). אולי היה להם סקס יותר טוב, כי המוח שלהם לא היה קהה מרוב כל האימאג׳ים המטונפים שכבר השתקעו בכל פינה בו, וכבר איבדו את היכולת להעמיד להם שום דבר.
אולי נשים היו יכולות להתלבש בצניעות ולא להתחרות אחת בשנייה מי נראית יותר כמו זונה (אני גרה ליד אלנבי, ובחיי שאני לא מצליחה להבדיל בין מי שעוסקת בזנות ומי שלא).
איזה עולם אוטופי זה יכל להיות... 

אבל זה חלום. ועד שההקצנה לא תסתיים,  ונשים יהפכו למכונות מין מנותחות, חסרות כל ביטחון או הערכה עצמית, וגברים לא יזניחו את עצמם לחלוטין עד שהם לא ירגישו עוד צורך לצאת מהבית בכלל, אף אחד לא יתעורר מהסיוט הזה. 

מתפשטות בכל מקום. תוצר חברתי.  

קורבן. כל אחד רואה לפחות אחת כזאת ביום.
לא נראה לי שככה התלבשו לפני שהומצא הפורנו.

לצערי הדיבור על תעשיית הפורנו לא עיקש כמו הדיבור על הצמחונות למשל, אבל יש הרבה דימיון. כולם יודעים שמשהו רע מתרחש שם, אבל אף אחד לא רוצה לדבר על זה, כי לא נעים לחשוב על זה, והתוצאה טעימה באותו רגע, ושיזדיינו ההשלכות לטווח הארוך. וגם אם כל הארץ שלנו תפסיק לצרוך פורנו, זה לא ימנע מתעשיית הבשר השנייה הזו להמשיך ולייצר עוד ועוד ממנו. מכוח האינרציה. 

בסופו של דבר, אני בספק אם מישהו יצליח להבין שפורנו זו מחלה רעה שחייבים להיגמל ממנה, אבל לנשים שקוראות את הטקסט הזה, אני פונה ואומרת-

אל תשתפו פעולה עם המגיפה הזאת. אל תמכרו את עצמכן בזול, תתלבשו בטוב טעם, אל תנתחו שום דבר (רק אם אתן רופאות, או אם זה משהו שמצריך ניתוח אנליטי). תמיד תהיה מישהי יותר יפה ורזה ממש מעבר לפינה, אל תבזבזו אנרגיה בלנסות לעמוד באידיאל יופי שקבוצה של גברים שטופי זימה הכתיבה. תקראו, תלמדו, תחלמו, תעשו משהו עם החיים שלכן, אתן לא כוס מהלך, יש לכן גם ראש, תשתמשו בו. תכבדו את עצמכן במקום לקוות שמישהו ירצה לזיין אתכן (וזה, אגב, תמיד ירשים הרבה יותר, ואת הגברים הנכונים).

אני תמיד אומרת- אם אנשים מביעים יותר עניין בחזה שלך מאשר בראש שלך, סימן שאת עושה משהו לא בסדר.
ולגברים אני מציעה בחום להפסיק לצרוך את החרא הזה. כמו שאייל גולן אמר- אי אפשר כל יום סטייק, לפעמים בא לך סתם פרוסה עם שוקולד. תפסיקו לצרוך את הסטייקים הפורנוגרפיים האלה, וכל בחורה שתהיו איתה בחיים תהיה הפרוסת שוקולד שלכם. איזה פרוסת שוקולד- הפונדנט שוקולד חם נוזלי בלגי שוויצרי מתפרץ הר געש עם כדור גלידה ליד וקצפת בצד. בדוק.

בדוק.