סקירת הופעה: אלפנט לאב, לבונטין 7, 12.6.13.

הסתקרנתי מהלהקה הזאת כבר זמן רב, ואני שמחה שיצא לי סופסוף לראות אותם בהופעה. 
אמנם היו מעט אנשים באולם, אבל בסופו של דבר זה היה רווח של מי שהגיע, וזכה לקבל הופעה אינטימית ומצויינת. ההרכב מגובש, ונעים מאוד לאוזן, ככה זה כשלהקה מורכבת מנגנים כל כך משובחים. 
ההרמוניות מעולות, החומרים מחדשים ולא בנאליים, ואת כל השירים ליווה קו מינימליסטי נהדר שהחמיא להם מאוד. 

אווירה של בר אפלולי משנות ה-20 העליזות. משובח. 

אלפנט לאב גרמו לי להרגיש כאילו אני בסוג של תערוכת מוסיקה, יש להם גרוב שהוא בחלקו שחור, בחלקו 
רוקנרול בריטי, ובחלקו דיסקו אמריקאי אולד-פאשן. ג'אגלינג כזה מתאפשר רק לאנשים ששולטים ומתמחים היטב בתוצר המוסיקלי שלהם. אפשר היה להרגיש את האופי של כל נגן בכל שיר, וזה לדעתי הישג גדול. 
הדיאלוגים בין הכלים היו נהדרים, וכמו שאני אוהבת, היה הרבה מקום לביטוי לכל אחד מהכלים. 
היה משהו מאוד רגוע שחלחל דרך השירים, כמו לשוט בסירת משוטים בים- לפעמים הוא סוער, ולפעמים הוא רגוע, אבל משהו שליו מאוד נוחת עליך לאורך כל המסע. 

גם מבחינה ויזואלית היה כיף לראות את הלהקה, הם היו לבושים טוב, ונתנו אחלה שואו. האווירה שהם הצליחו ליצור במהלך ההופעה היתה כזו שבטח אפשר היה למצוא בברים אפלוליים משנות ה-20 העליזות. הם העבירו תחושה קצת מחתרתית, של אנשים שמתעקשים לעשות דברים בדרך שלהם, ונאמנים לדרך הזו. ולדעתי הם הצליחו, כי לי הם חידשו. 

טביעות אצבע ייחודיות של הנגנים. 

עם כל זאת, היה גם חסרון לשיט התענוגות הזה. לא הרגשתי שההופעה הצליחה להגיע לשיא כלשהו, הרגשתי שהמוסיקה קצת מאופקת, ורוב הזמן זה עבד מצויין, אבל היה חסר לי לראות את הלהקה מתאבדת על המוסיקה שלה על הבמה, ולא הרגשתי שזה קורה. זו הבעיה עם מוסיקה שהיא יותר שכלתנית מרגשית. מצד שני, הקו המאופק שלהם ריתק אותי כמו ששיאים של להקות אחרות לא הצליחו. נהניתי מכל רגע. 

השירים שהכי אהבתי בהופעה היו "In the ground", ו-"I do", שסחפו אותי עם מקצבים מעולים, וגרוב שהזיז את כל הקהל. הם נתנו גם אחלה ביצוע לקאבר של איימי וויינהאוס "Back to black". בגדול הסט היה מושלם, לא ארוך מדי, לא קצר מדי, והחזיק את הקהל מרותק ממש עד הסוף. 

תערוכת מוסיקה. 

הלהקה פעילה כבר 3 שנים. עפרה רוזן הזמרת, היא זו שכותבת את השירים והיא מושפעת בעיקר מביורק (השפעה שהורגשה מאוד במהלך ההופעה). גיל, הקלידן, טען לעומתה שהוא מושפע משרית חדד. אבל משום מה לא הרגשתי את ההשפעה הספציפית הזאת :-)
הלהקה תוציא אי פי בעתיד הקרוב, אני ממליצה בחום לקנות. ויש להם הופעה במצפה רמון ב-19.7 
בהערת סוגריים אציין, שתמיד מצער אותי לראות להקות שמופיעות בפני קהל מועט, אבל לפעמים אלו ההופעות הכי טובות שאני רואה, בגלל האווירה האינטימית שלהן, הצחוקים מהקהל, ובסופו של דבר בהופעה של אלפנט לאב היה איזה קסם, ורק חבל שלא היו שם יותר אנשים לחוות אותו עם הלהקה. 

חברי אלפנט לאב הם: 
עפרה רוזן- שירה.
אוריאל סוורדין - תופים.
גיל אסייס- קלידים וקולות. 
עידו גולדברג- גיטרה. 
עדילי ערמון- בס. 

קסם של הופעה. תלכו! 

פורנו רבותיי. פורנו!

פורנו. פורניו. פורנה. פורנאו. פורנוגרפיה. איך שלא תקראו לזה.
מזמן רציתי לכתוב על הנושא הזה, שמרגיש לי כמו אגרוף בבטן.

כמו איזה סוד ענקי ורע שאתה יודע, ומפחד שאחרים יגלו, ואז הכל יתפרק.

בהתחלה הגיעו המגזינים.

יו הפנר בנה עליהם קריירה מזהירה, וכך גם אלפי הנשים שהצטלמו אליהם.

היו שם כסף, יוקרה, ומעט עוד נשאר ליד הדמיון.
ואז הגיע האינטרנט.

הגיח כמו צונאמי, ושטף את הכל בזוהמה. לא משנה לאן תסתכל, לא תוכל לברוח ממודעות ה-״רוצה לראות את ידידה שלך בעירום״ או ״אוקראיניות שוות במרחק קליק ממך״. החלו להיערם שחקני פורנו בכל צורה/מין/גובה/צבע/סטייל/תנוחה בכמויות אדירות, ולאף אחד לא שינה שעל כל אחת/ד שעושה את זה מרצון (ובוא נעזוב לרגע את הבעיות הפסיכולוגיות והנפשיות שמובילות מישהי/ו לעמדה הזו מרצונה/ו ״החופשי״) היו עוד 100 שעשו את זה מתוך כפייה/מצוקה/נסיבות חיים.

ואז הגיעו הסמארטפונים, וכולנו הפכנו לזונות. ואני לא אשקר, כל כך קל להיסחף לתוך העולם הוירטואלי הזה, שאליו נשאבו בכוח החיים האינטימיים של כולנו. פתאום לשלוח תמונה אישית שלי למישהו נשמע לא כל כך נורא ואפילו די הגיוני.
אבל זה לא. זה לא הגיוני בכלל. שמישהו יסביר לי את ההיגיון שבניהול מערכת יחסים אינטימית עם קופסה אלקטרונית קטנה שאתה מחזיק ביד ומרייר עליה?

כרגיל, היפנים תמיד מתקדמים יותר. אצלם יש אנימה פורנו, עם מפלצות ומה לא.
וזה תמיד אחד משני פרצופים- "אני מסכנה, אל תכעס" או "חה חה איזו שובבה אני".

החלק הכי גרוע כאן, הוא הקוקטייל הנהדר הזה שמשלב בין קידוש כל מה שזז על מסך הטלוויזיה או המחשב, שמוביל לרצון העז של כל בנאדם שני להפוך לסלב שמרצד על המסך, בתוספת קמצוץ (פחחח קמצוץ עאלק) החפצה נשית שניזונה ישירות מתעשיית הפורנו, ולהוסיף לזה את העובדה שהיום כל אחד יכול לצלם מה שבא לו עם הפלאפון בלבד, ועוד ב-HD, והנה, קיבלנו את התוצר המושלם- 

גברים אלימים מינית, חסרי כל כבוד לנשים (וכי למה שיכבדו, אם כל מה שהם ראו ולמדו על נשים הגיע מסרטים שמראים איך אישה עושה הכל כדי לענג גבר, ועוד בדרכים פסיכיות למדי שגובלות לפעמים באונס ומעשי סדום), שמדברים על בחורות כמו שסוחר בשוק מדבר על הבשר שלו, שלא משקיעים או מטפחים את עצמם, כי בשביל מה? הרי לשאפות שמתפשטות להם על המסך בכלל לא אכפת שהם יושבים בטרנינג מהוה וכפכפים. הם הרי יכולים להשיג כל אחת בקליק, והם מסתובבים ברחוב בלוק הזה ועם התחושה והגישה הזאת. 

ומנגד- בחורות/ילדות אנורקסיות, חולות בגוף ובראש, שמסתובבות במכנסוני ״דפוק אותי״ (וכן, זה השם הרשמי שלהם), שמתחילות להתאפר בגיל 12, סקס בגיל 14, שלובשות את הבגדים הכי קצרים וצמודים שבנמצא, ומרגישות בגיל 16 שאם לא יעשו ניתוח להגדלת חזה ייחרב עולמן, רק כי הבנים בכיתה מתייחסים יותר ל״כוסיות״ של השכבה (והרי ידוע שלהיות כוס מהלך, זה ההישג הכי גדול של אישה). בחורות שמפרסמות תמונות שלהן בבגדי ים, או בלי, בבית ספר, בצבא, במסיבה, עומדות במחשופים עמוקים משרבבות שפתיים למצלמה, ושמות בפייסבוק. כדי שכולם יראו איזה משוחררות, כיפיות ונותנות בקלות הן. 

ככל שכולנו רואים במקום דמות של אישה את הדמות הסטראוטיפית של שחקנית הפורנו לנגד עינינו, ככה אנחנו מתרגלים וצורכים את הדמות הזאת גם מחוץ למסך. ולצערי, כולם בחברה הזאת תורמים לתהליך הזה.

סף הריגוש שהפורנו העלה לשחקים ולמקומות שחלק מהאנשים כבר בכלל לא מסוגלים להגיע אליהם יותר, עבר כבר מזמן את גבולות ההיגיון- ״אני רוצה להכאיב לך״, ״אני אוהב השפלות, למשוך לך קצת בשיער״, ״מה הייתי עושה לך״...

מה קרה ל-״אפשר להזמין אותך לדייט״? 

מה בוכה?! תתפשטי. 

אתם מסוגלים לתאר לכם עולם אוטופי, שבו לא היתה פורנוגרפיה?

 גבר היה מתרגש כשהיתה ניתנת לו סופסוף האפשרות להביט ולגעת באישה עירומה.
בפרסומות היו מככבות נשים עם חמוקיים, עגלגלות ובריאות למראה, כי ידוע שבמיטה כיף שיש מה לתפוס. זה פשוט לא מצטלם טוב בעירום.
נשים היו מחייכות כשגבר היה זורק להן מחמאה באמצע הרחוב, ולא מביטות בו באימה כשהן יודעות בדיוק איך הוא מפשיט אותן במבטו ועושה להן בדמיונו דברים שרואים רק בלשונית ה״אוהבות את זה חזק״ של אתרי הפורנו.
והכי טוב, גברים שהיו סופסוף משיגים בחורה שתסכים להיכנס איתם למיטה, היו חוקרים ומעריצים כל סנטימטר בה. גם כי בלי פורנו בטח היו רואים מעט מאוד עירום בחייהם, וגם כי לעולם לא היתה חולפת בראשם המחשבה המשפילה הזו ש״רק אתמול ראיתי מישהי פי אלף יותר כוסית ושווה ממך, בלונדינית עם חזה ענק. מה את שווה בכלל לעומתה?״.
אולי שיעור הגירושין היה צונח, כי גברים לא היו מרגישים שיש מיליון בחורות בעולם שמחכות רק להתפשט עבורם (וצאו מהסרט פורנו שנתקעתם בו, אין. תשקיעו בזוגיות שלכם, לא תצטרכו להתגרש). אולי היה להם סקס יותר טוב, כי המוח שלהם לא היה קהה מרוב כל האימאג׳ים המטונפים שכבר השתקעו בכל פינה בו, וכבר איבדו את היכולת להעמיד להם שום דבר.
אולי נשים היו יכולות להתלבש בצניעות ולא להתחרות אחת בשנייה מי נראית יותר כמו זונה (אני גרה ליד אלנבי, ובחיי שאני לא מצליחה להבדיל בין מי שעוסקת בזנות ומי שלא).
איזה עולם אוטופי זה יכל להיות... 

אבל זה חלום. ועד שההקצנה לא תסתיים,  ונשים יהפכו למכונות מין מנותחות, חסרות כל ביטחון או הערכה עצמית, וגברים לא יזניחו את עצמם לחלוטין עד שהם לא ירגישו עוד צורך לצאת מהבית בכלל, אף אחד לא יתעורר מהסיוט הזה. 

מתפשטות בכל מקום. תוצר חברתי.  

קורבן. כל אחד רואה לפחות אחת כזאת ביום.
לא נראה לי שככה התלבשו לפני שהומצא הפורנו.

לצערי הדיבור על תעשיית הפורנו לא עיקש כמו הדיבור על הצמחונות למשל, אבל יש הרבה דימיון. כולם יודעים שמשהו רע מתרחש שם, אבל אף אחד לא רוצה לדבר על זה, כי לא נעים לחשוב על זה, והתוצאה טעימה באותו רגע, ושיזדיינו ההשלכות לטווח הארוך. וגם אם כל הארץ שלנו תפסיק לצרוך פורנו, זה לא ימנע מתעשיית הבשר השנייה הזו להמשיך ולייצר עוד ועוד ממנו. מכוח האינרציה. 

בסופו של דבר, אני בספק אם מישהו יצליח להבין שפורנו זו מחלה רעה שחייבים להיגמל ממנה, אבל לנשים שקוראות את הטקסט הזה, אני פונה ואומרת-

אל תשתפו פעולה עם המגיפה הזאת. אל תמכרו את עצמכן בזול, תתלבשו בטוב טעם, אל תנתחו שום דבר (רק אם אתן רופאות, או אם זה משהו שמצריך ניתוח אנליטי). תמיד תהיה מישהי יותר יפה ורזה ממש מעבר לפינה, אל תבזבזו אנרגיה בלנסות לעמוד באידיאל יופי שקבוצה של גברים שטופי זימה הכתיבה. תקראו, תלמדו, תחלמו, תעשו משהו עם החיים שלכן, אתן לא כוס מהלך, יש לכן גם ראש, תשתמשו בו. תכבדו את עצמכן במקום לקוות שמישהו ירצה לזיין אתכן (וזה, אגב, תמיד ירשים הרבה יותר, ואת הגברים הנכונים).

אני תמיד אומרת- אם אנשים מביעים יותר עניין בחזה שלך מאשר בראש שלך, סימן שאת עושה משהו לא בסדר.
ולגברים אני מציעה בחום להפסיק לצרוך את החרא הזה. כמו שאייל גולן אמר- אי אפשר כל יום סטייק, לפעמים בא לך סתם פרוסה עם שוקולד. תפסיקו לצרוך את הסטייקים הפורנוגרפיים האלה, וכל בחורה שתהיו איתה בחיים תהיה הפרוסת שוקולד שלכם. איזה פרוסת שוקולד- הפונדנט שוקולד חם נוזלי בלגי שוויצרי מתפרץ הר געש עם כדור גלידה ליד וקצפת בצד. בדוק.

בדוק. 

סקירת הופעה: "מחתרת של איש" המופע של אבי גרייניק, תיאטרון תמונע, 4.6.13

אם להיות כנה, כל המידע שהצלחתי לדלות מזכרוני על אבי גרייניק, היה שהוא שיחק פעם איפשהו, ושהיה עוד אחד כמוהו שם. כששמעתי על המופע שלו, תהיתי לעצמי- האם הוא בעצם מוסיקאי שמסתתר מאחורי שחקן? 

מרגיש כמו בבית. גרייניק בתיאטרון תמונע.

הפתיחה של ההופעה היתה נהדרת, ותפסה אותי מיד. התאורה וסידור הבמה נראו מצויין, הקהל שמילא את המקום נתן תחושה נעימה, ובכלל האווירה היתה כיפית. כמו טיול שנתי, אבל למבוגרים. 
המוסיקה של גרייניק נעימה מאוד לאוזן, יושבת בדיוק במקומות הנכונים. ברגע שהוא התחיל לנגן על פעמון אופניים בשיר השני, הבנתי שזאת לא הולכת להיות הופעה משעממת או בנאלית. 
צדקתי. 
זאת לא הופעה כמו שזה מופע. אבי השתמש בכל התחמושת שעומדת לרשותו כשחקן/קומיקאי/מוסיקאי/בדרן, ומרעיף על הקהל מכל עבר- בדיחות, סטנאדפ, חיקויים, קטעי מעבר, שירים דרמטיים יותר ופחות, ומה לא. 
למען האמת, קצת חששתי ללכת לסקר מופע מוסיקלי של בדרן, לא ידעתי אם אני רואה מוסיקאי שחבוי בתוך שחקן או שחקן שמשחק מוסיקאי. אבל כששאלתי את גרייניק, הוא הודה שכשהוא יושב בסלון לבד, הוא מעדיף לנגן ולשיר, ומרגיש מאוד בנוח עם זה. ותכל'ס, אם להיות כנה, אמנם היכולות הווקאליות שלו לא מרקיעות שחקים, אבל הוא לחלוטין מפצה על כך עם הכישורים האחרים שלו, ועם יכולות בידור מצויינות. הוא מעניין את הקהל, ושולט על הבמה כאילו הוא באמת יושב בסלון ביתו. עד כדי כך הוא מרגיש בנוח, וכיף לראות את זה. 

אסתטי לעיניים ולאוזניים. כימיה נהדרת והרבה כריזמה.

מסתבר שאבי גרייניק הוא ממש להקה של איש אחד- מנגן על פסנתר, גיטרה, בס, תופים, טמבורין ופעמון אופניים. הוא כותב את כל השירים והלחנים בעצמו, והם מאופיינים בהומור רב, ונגיעה של רוק ישראלי שיש שיגידו שהוא שייך לדור הקודם (או אפילו אחד לפני, רגע, כמה זה דור?..). הוא מושפע מהמוסיקה הישראלית שהיה שומע ברדיו- כוורת, גזוז, יוני רכטר, מתי כספי וכו', וגם ממוסיקה רומנית שהתנגנה בביתו כאשר אביו היה משמיע אותה. עקבות זעירות של ההשפעות האלו, אפשר לשמוע בשירים, והוא מעביר אותם בצורה נהדרת. 
שאלתי את אבי שאלה שאני תמיד שואלת מוסיקאים- מה הדיסק/קלטת ראשונה שאי פעם רכשת במיטב כספך? כי יש לי תיאוריה שלפיה המוסיקה הראשונה שאתה רוכש מכתיבה ומשפיעה עמוקות על הטעם המוסיקלי שלך לכל החיים. גרייניק רכש קסטה של שלמה גרוניך- חיזוק מושלם לתיאוריה שלי... :-)

הזוגיות והכימיה בין אבי והנגנים שלו, ובעיקר בינו לבין זמרת הליווי והחלילנית שלו, רות רסיוק, היתה מקסימה ונעימה לעין. אלא שעם כל הפרגון לנוכחות הכריזמטית של גרייניק על הבמה, יכול להיות שזו גם היתה נקודת תורפה קטנה. ברגעים שבהם הוא ירד מהבמה כדי לפרגן לזמרת עם שיר סולו, כל הקסם אבד ביחד איתו. ולא שהיא לא היתה טובה, כמו שפתאום אתה מבין שכל המופע הזה הוא בכלל לא מופע מוסיקלי כמו שהוא מופע חייו של גרייניק, ובלעדיו זה קצת כמו לראות את המופע של טרומן, אבל בלי טרומן. 

רגע של צחוקים על הכרס. אני לא עוברת בשתיקה על התערטלות בפומבי :-)

המופע בנוי מצויין. מרתק וקליל על ההתחלה, ומשם רק ממשיך לטפס אקספוננציאלית למעלה, והשילוב עם הסטנדאפ והסיפורים האישיים של גרייניק על חייו, משאירים את המאזין מחובר אליו כל הזמן כמו באינפוזיה. העיבודים של השירים הם מצויינים, מי שאחראי עליהם הוא הקלידן, אלעד אדר, שאחראי גם על ההפקה המוסיקלית, והוא ללא ספק הוציא מהם את המיטב. ומצד שני, אם להפשיט מהמופע את כל המעטפת, ולבחון רק את הצד המוסיקלי, הרגשתי שהוא לא מחדש לי הרבה ואף גובל קצת בבנאליות, אבל מזל שהיו כל כך הרבה אלמנטים אחרים מסביב שישכיחו ממני את המחשבה הזו.
הטאץ' הגאוני ביותר הגיע בסוף ההופעה, כשבמהלך ביצוע מעולה לשיר "ימים של של שקט" החלו כל יושבי הקהל להפריח בועות סבון שהוצבו על שולחנותיהם מבעוד מועד. זה הרגיש כמו הפעלה לפרופסורים שפתאום שיחקו בכזאת חדווה עם הבועות האלה, ממש כמו ילדים שמשחקים בשלג. לא ראיתם אושר עד שלא ראיתם גבר בן 50 מפריח בועות בידיים רועדות משמחה ונוטפות סבון...  
בסופו של דבר, בין כל השירים והבדיחות על השחמט, אבי ביטר, עיוורים, פתח תקווה, רומנים ומה לא, ובין האופי הכובש של גרייניק, והלהקה המקסימה שלו, הרגשתי שעבר עליי אחלה ערב, ושבטח אקח את ההורים לראות אותו מתישהו. 

היה כיף. ומצחיק. וקליל. המופע של אבי גרייניק.

הלהקה מופיעה כבר קרוב לחצי שנה, וההופעה הבאה שלהם תתקיים בתיאטרון תמונע ב-16.7.13, שם הם מופיעים מדי חודש. הקלטות בקרוב, וגם סיבוב הופעות ברחבי הארץ. מי שרוצה לראות מופע מבדר, משמח, אופטימי וקצת אחר, מוזמן ללכת בחום! 

חברי הלהקה- 
אבי גרייניק- שירה, סטנדאפ ותוספות. 
אלעד אדר- קלידים, עיבוד והפקה מוסיקלית. 
רות רסיוק- שירה וחליליות.
דורון מזרחי- גיטרה.
בנצי גפני- בס. 
ישראל נחום- תופים. 

סקירת הופעה: סודהביט, אוזן בר, 30.5.13

יש אנשים שכשאתה נכנס לבית שלהם, אתה תמיד מרגיש קצת לא בנוח. 
לא יודע איפה לשבת, ומה מותר, מה אסור. 
ויש אנשים שברגע שכף רגלך תדרוך בביתם, יעטפו אותך באהבה, ויסבירו לך פנים כמו שרק אמהות מזרחיות יודעות. 
הלהקה הזאת, ואלון לוי הסולן במיוחד, גרמו לי להרגיש בדיוק ככה. 
מי שמגיע להופעה שלהם, נכנס אליהם הביתה, לסלון, לאווירה אינטימית, אבל קלילה וכיפית במיוחד. 

קליל וכיפי. סודהביט באוזן בר.

בכנות, לא ידעתי איך לאכול אותם בהתחלה. זה היה קצת כמו סושי, טעם נרכש, אתה לא ממש מבין מה רוצים ממך בהתחלה, ואז אתה מוצא את עצמך בקרייב לעוד (תחושת בטן, יהיו עוד הקבלות לאוכל בהמשך..)
סודהביט הם בעצם טריו המורכב מאלון לוי, דותן מושנוב, וגל לב, שבמשך למעלה משנתיים עושים מוסיקת פופ אלקטרוני מתוק ונעים לאוזן. הכל הרגיש לי חדשני בהופעה הזאת, והיה מרענן לטובה שהם לא עוד להקה שנכנסת תחת הגדרת "רוק ישראלי מקורי". באיזשהו שלב נעמד לידי הסאונדמן, עם אייפד, ושלט ביד רמה בהופעה בעזרת אפליקציה, כמו בשלט רחוק. חדשני, כבר אמרתי? 

זה מטוס? זה ציפור? לא. זה סאונדמן עם אייפד.

הלהקה הזאת היא קצת כמו ממתק (או כמו להכנס לחנות ממתקים שלמה), מצד אחד ארוז יפה וקל לעיכול, ומצד שני עלול להיות מתוק מדי ולא ממש משביע, ומצד שלישי יש בהם משהו קצת אפל וממכר. השירים נכתבו על ידי אלון, וכמוהו, הם שומרים על מידה רבה של קלילות, לפחות למראית עין. הוא נוטף כריזמה של נער שעשועים, ועם קול קטיפה שמלטף את האוזן, הוא לא נותן למאזינים להתנתק ממנו לרגע. המנעד הגדול שלו מתאים ממש לווייב האלקטרוני, והוא כמעט נשמע כמו איזה צעצוע חשמלי בעצמו.
באופן פרדוקסלי, השירים מצד אחד קליטים מאוד (בעיקר מבחינת מלודיות ומלל), אבל מצד שני מורכבים במידה שמצריכה כמה השמעות לפני שמצליחים לפענח את כל מה שמתרחש שם, ועל המורכבות הזו אמונים דותן וגל שעיבודיהם לשירים של אלון מביאים אותם למקום מאוד מעניין לאוזן (בכל מקרה, המוסיקאית שבי נהנתה מאוד). 
אגב, כל שלושת חברי הלהקה החתיכים נותנים שואו נהדר, כיף להסתכל עליהם, והם ממש ממתק לעיניים. אם היו מוכרים כאלה בחנות ממתקים, בטח הייתי קונה שניים (פוי רינה... תתנהגי!). 

יש לכם את זה ביותר חתיכי? סודהביט. יאמי. 

בדרך כלל אני לא נדלקת בקלות על שירים בעברית, אבל הפעם ממש הרגשתי שזה קרה. חזרתי הביתה, ושמעתי את השירים שלהם עוד כמה וכמה פעמים. הרגשתי שזה לא מספיק לי, רציתי עוד, וזה נדיר. 
אני חושבת שכשרואים את הלהקה הזאת בלייב, מתאהבים בה. אי אפשר שלא. 

לפני שהגעתי להופעה, ראיתי כמה שירים שלהם ביוטיוב, והתפלאתי לגלות מגוון רחב של שחקנים/אמנים/במאים וכו' שמשתפים פעולה עם הלהקה. הסתבר לי, שאלון וגל הגיעו מתחום המשחק. לדעתי אם כל כך הרבה מחבריהם לתעשייה התגייסו למענם, כנראה שיש בהם משהו כובש.
אחד השירים שהכי נהניתי לשמוע בהופעה היה "אם יוולד לי ילד". סודהביט יצרו עיבוד נהדר לשיר הזה בעקבות פנייה נרגשת של שני אבות המנסים להעלות את המודעות לשוויון זכויות לזוגות חד מיניים. השיר הפך לסמל המאבק שלהם. אני ממליצה בחום לשמוע אותו, ויותר מזה, וב-3.6 הם ישתתפו במופע הזדהות ענק ברידינג 3 (עם אמנים נוספים מהשורה הראשונה) כדאי וחשוב ללכת. 

חברי הלהקה הזאת באו ליהנות, ורואים שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. יש להם חיבור נהדר בינם לבין עצמם, ובינם לבין הקהל שאותו הצליחו להפעיל ולרתק לאורך כל ההופעה, וזה מורגש מאוד גם במוסיקה שהם יוצרים. התשוקה והאהבה שלהם למה שהם עושים מורגשת מאוד, וזה גורם לי להתחבר אליהם אפילו יותר. ואני בטח לא היחידה שהרגישה ככה בין כל הטיפוסים הצבעוניים שהסתובבו שם בקהל.  
אני מאמינה שללהקה הזאת צפוי עתיד מזהיר, הם בהחלט בדרך הנכונה לשם.
בכל מקרה, אותי הם כבשו. 

טיפוסים צבעוניים בקהל. אני ותומר (תומר, נכון?) יפה לנו שמלה :-)

גם לי זה נעים- 
סודהביט- אם יוולד לי ילד

סקירת הופעה: טייני פינגרז, בארבי 29.5.13

אני רגילה לראות בהופעות קהל די מונוטוני ומיינסטרימי בדרך כלל. אבל מה שהלך בהופעה של טייני פינגרז הרגיש אנדרדוגי לחלוטין, החל מהחבר'ה שישבו בכניסה ועישנו בשרשרת, וכלה בבמה עצמה שנראתה כאילו נלקחה מסרט אפוקליפטי כלשהו. ואם לרוב ניתן למצוא בהופעות קהל ורסטילי מכל מיני סוגים, להופעה הזו הגיע קהל המורכב מצרכני תרבות יותר מודעים ובררניים, כזה שמחפש תמיד את הדבר החם הבא. 

במה אפוקליפטית. ושנדליר. 

הפתיחה היתה דרמטית, הסאונד היה מדהים, והתאורן שהכיר כנראה את כל השירים בעל פה, עשה עבודה נהדרת ביצירת האווירה המגובשת שהמופע הזה סיפק. כבר מההתחלה אפשר היה לראות שהלהקה הזאת יוצרת נהדר ביחד, הפרגון ההדדי שלהם הורגש מאוד, וכל כלי קיבל את המקום שלו בצורה מאוד מפרגנת ובולטת.  

יש איזו סטיגמה שמסתובבת באוויר, על זה שמוסיקה אינסטרומנטלית עלולה להיות משעממת. טייני פינגרז סותרים את המחשבה הזו לחלוטין. המוסיקה שלהם מתרחשת, מתהווה, מתפתחת ונוצרת בצורה מעגלית כל הזמן תוך כדי ההופעה. אין רגע דל, כל הזמן קורה משהו, אין הפסקות, אין עצירות, או שאתה עולה על הרכבת, או שאתה נשאר בחוץ. 

אתה נכנס לאט לאט לגרובים שלהם. זה משתלט עליך בשקט בשקט, קודם רק הרגל זזה קצת, אחר כך גם הראש מצטרף, ולפני שאתה שם לב אתה מוצא את עצמך רוקד כולך. אפילו הסאונדמן והתאורן רקדו בעמדות שלהם.

אפילו הסאונדמן והתאורן רקדו. 

בשירים של טייני פיגרז יש הרבה מקום ביטוי לכל כלי נגינה, ולאורך הסט בלטו כל הכלים בקדמת הבמה באופן שווה, והדגימו יכולות נהדרות. המוסיקה הזאת מכריחה אותך להקשיב לה, תובעת את כל התשומת לב שלך כמאזין, כאילו הנגנים הם בסך הכל כלי נגינה בעצמם, והמוסיקה היא שמכתיבה להם את הדרך שבה היא רוצה לפרוץ החוצה. יחד עם זאת, אורך ההופעה היה ארוך מדי לטעמי, ואם בהתחלה היתה איזושהי אינטרקציה בין הנגנים, והם קפצו והלהיבו את הקהל, לקראת סופה אפילו הם התעייפו קצת, שלא לדבר על הקהל. בנוסף, לי אישית היתה חסרה אינטראקציה בין הלהקה לקהל. המוסיקה הזו במינון גדול מדי היא קשה לעיכול וקצת התישה אותי, היתה הרבה מדי אינפורמציה לקבל בבת אחת וללא הפוגות. אבל יש שיאמרו שכאן טמון הקסם של הלהקה. 

למרות שזאת לא מוסיקה שתתאים לכל אחד, אהבתי מאוד את החומרים של הלהקה. בחלק מהשירים אהבתי את הליינים המדליקים שהיוו סוג של עוגן שהקל מאוד על האוזן  להתחבר למוסיקה, ויצר בה איים קליטים שנתפסו אצל המאזין מהר מאוד. אהבתי את המתופף, שבניגוד למה שקורה לפעמים בסגנונות מוסיקליים אחרים, הוביל והכתיב את הוייב של ההופעה, ובתור מכונת תופים שכמוהו, נתן אנרגיות מדהימות למופע. גם השואו של הלהקה כולה היה נעים לעין. בייחוד החלק שבו כל חברי ההרכב הורידו את חולצותיהם (פוי רינה, מאוד לא מקצועי מצדך...). 

בתכל'ס, הדרך היחידה שההופעה הזאת היתה יכולה להיות מגניבה יותר, היתה רק אם היו מגיחים מאיפשהו ערימה של זומבים בקטע אפוקליפטי. בקיצור, אני ממליצה בחום למי שאוהב את הז'אנר, ויש הזדמנות נהדרת לראות אותם שוב בהופעה בירושלים, ב-1.6 בצוללת הצהובה. 

הורידו חולצות בסוף :-)

טייני פינגרז קיימים כבר כשנתיים בהרכב הנוכחי שלהם, והגיבוש שלהם כנגנים מאוד מורגש על הבמה. חברי הלהקה- נמרוד בר (קלידים), אורן בן דוד (גיטרה), טל כהן (תופים), בועז בנטור (בס). הם הופיעו כבר בטור בארה"ב, ומתוכנן להם טור נוסף באירופה בקיץ הקרוב, לכל מי שמתכנן איזו גיחת נופש קצרה (אבל בוכה על מחירי הסיגריות).  

בקיצור, אל תפספסו. 

אחד השירים האדירים שלהם:
Tiny fingers- preloader

רכבת דוהרת. טייני פינגרז בבארבי. 

מילואים מהסוג השלישי.

מילואים פרק א׳-

ים המלח באוגוסט.
3 בבוקר. מגורי בנות. 

תמיד מוצב בשום מקום. אבל תמיד יפה.

קול גברי עמוק מטלטל אותי מתוך שינה, ולא בדיוק באופן שבו הייתי מצפה לאור הנסיבות.
- ״רינה, קומי!! את חייבת לקום מיד, הם צריכים אותך בחמ״ל דחווווף!״
- ״מה, מה קרה? מי מת? מה השעה בכלל?״
- ״יורים על הסיור שלנו! את חייבת לבוא!״

שתיקה.
אנחה.

- ״הם לא יורים על הסיור שלנו. אנחנו בגבול עם ירדן, לא לבנון. בוא נעשה הסכם- תחזור לשם, ותגיד להם שעד שמישהו לא מזהה חוליית מחבלים במו עיניו, שאף אחד לא יטריד אותי. ואם כן, אז לפחות תביאו שוקו מהמטבח. מוסכם?״

גמגום קצר, ואני שומעת צעדים מתרחקים בזמן שאני שוקעת בחזרה בחלומות טרופים על מספרי ברזל וגומיות בנעליים.

בבוקר הסתבר שהחיילים שסיירו בחממות הקיבוץ השכן שמעו בום. ועוד בום. בעצם מספר בומים במרווחים קצובים, ונבהלו עד כדי ריקון 3 מחסניות על מקור הרשע. אפשר להירגע, תותח החזירים שהותקן בחממות יום קודם לכן על ידי החקלאים (ששכחו ליידע אותנו) כבר לא יטיל מורא על אף ציפור או חזרזיר סקרן. למעשה, אפשר להפוך אותו למסננת. המשימה הושלמה. התרגשתי לשמוע שכלל הסגל הפיקודי הבכיר של הגדוד והנפה הטריח את עצמו והגיע ב-3 בבוקר בעיניים טרוטות ומבט מזוגג רק כדי לחלוק כבוד וטפיחה מסורבלת ונבוכה על שכם חיילי הסיור, שלא ידעו היכן לקבור את עצמם מרוב בושה.
לא בכדי יצא לגדוד שלנו שם של מחפשי אקשן ועושי צרות. לאחר הלילה הזה, נחתה עליי ההבנה, שזה הולך להיות קו ארוך במיוחד.

מתנחלים בבריכה של הקיבוץ. מחכים שהבסיס ירשה לנו להכנס.. 

עיקר החברה שפקדה את החמ״ל בכל שעות היום והלילה הורכבה משלושה טיפוסים-
הטיפוס הראשון היה הזבוב העקשן, כי מסתבר שבתקופה שבה הגענו לעשות קו, גם לגדוד הזבובים היתה בדיוק פעולה יזומה באזור. אבל לא ריחמתי עליהם, הם עשו משמרות יום בלבד, ובלילות, גדוד היתושים היה מחליף אותם, כך שיצא שאף אחד מהם לא עבד קשה מדי, והם אף זכו לתגבורת בצורת עכבישי ענק לבנים, ועקרבוטים למיניהם, שהתעקשו לעשות לי מסיבות הפתעה בחמ"ל דווקא באמצע הלילה.

הטיפוס השני היה החייל המתלונן. אבל זו לא חוכמה, מסתבר שעל התבכיינות חותמים כבר כשמתחיילים בשרשרת החיול ביום הראשון של המילואים. ומנגד, הסתבר שלתכונה הזו לא צריך איזה סיווג מיוחד או איזו דרגה גבוהה, משום שכמות הארונות והפלאפלים שהתרעמו אצלנו בחמ״ל לא היתה מביישת אף חנות רהיטים או חומוסייה ביפו.
בשלב כלשהו, אחרי שניגש אליי בפעם העשירית באותה שעה, חייל שהתלונן על השיבוצים שלו בלוח השמירות, החלטתי לחרוג ממנהגי (״דבר עם המ״פ שלך, הוא זה שמרכיב את הרשימות! אל תצעק עליי!״), מאחר והמ״פ החליט לרדת למחתרת ומאז נעלמו עקבותיו. הסכמתי להעיף מבט ברשימת השמירה כדי להבין מה בדיוק לא מסתדר.
לאחר התבוננות של מספר דקות, ניסיתי להבין מה בדיוק כן מסתדר. למשמרת השמירות הבאה, שהיתה אמורה לעלות בתוך 20 דקות, שובץ חייל אחד שבאופן וודאי היה באותו רגע בחדרו. זה שממוקם בביתו, שבצד השני של הארץ. אני אישית נתתי לו שוברי נסיעה באותו הבוקר. חייל אחר ששובץ אף הוא למשמרת הזו, לא יכול להגיע אליה שכן הוא כבר שומר בעמדת שמירה אחרת בבסיס כבר קרוב ל-6 שעות, אחרי שהסבירו לו שלאור תקלה מורכבת במיוחד (הפלוגה השכנה מסרבת להעמיד שומרים, כי לדבריהם "הפלוגה שלכם דפקה אותנו מספיק ליום אחד"), הוא יהיה חייב לשמור כפולה, כי אין, פשוט אין, אין מי שיעלה במקומו.
הרעשים המחרידים שהגיעו מחדר המועדון הצמוד לחמ״ל הפריעו לריכוז שלי, שרבבתי את ראשי פנימה וגיליתי ערמה של כ-10 גברברים בחצי ב׳ ממנגלים. בתוך החדר.
החייל הבעייתי האחרון ששובץ למשמרת הרפאים הזו שהתקרבה בצעדי ענק לקראתנו, היה זה שעמד מולי, והסביר שהוא כבר שובץ לשמור גם בלילה, ולא יתכן שישמור גם עכשיו.
באותו רגע הבנתי שהאפשרויות העומדות לפניי הן או פח, או פחת. מאותו רגע ואילך לקח החמ״ל על אחריותו את מלאכת הרכבת רשימות השמירה. לפחות הצעקות פחתו.

לקחנו על עצמנו גם את סידור ימי החופשה של כל החיילים במוצב, מאותו רגע הפך החמ"ל למוקד עלייה לרגל, ומנחות ותשורות רבות הונחו על שולחננו (למרות שפעמים רבות  זכינו לקבל גם פרץ של קללות נמרצות ונפנופי אגרופים). 

כל מיני טיפוסים, נהגים, טבחים, שומרים, קצינים ונגדים,

צובאים על דלתות החמ"ל בלי סוף (צולם מפתח החמ"ל).

הטיפוס האחרון שביקר אותנו תכופות היה טיפוס ה״אין לי מה לעשות עם עצמי, בוא נחפור לחמ״ליסטיות״. צודק. גם ככה אנחנו תקועות פה ולא יכולות לברוח. אסטרטג מלידה. שקלת לצאת לקורס מ״פים?  
הנושאים שכיכבו לרוב היו - איזה דני טעים יותר, הצהוב או השחור, איך הפלוגה השניה שנמצאת איתנו במוצב מתחמקת מכל המשימות כי יש להם מ"פ תותח, וכמובן רכילויות בלתי פוסקות על הפלוגות השכנות ועל כמה כיף אצלהם במוצב ואיך הם חיים ואוכלים כמו מלכים, בעוד שאנחנו חיים בחור ואוכלים בחתולייה. השתדלתי לא לבשר להם שכל הפלוגות שלנו יושבות בחורים, שיהיה להם על מה לפנטז. 

בשלב כלשהו לקראת אמצע המילואים, התרוקן המוצב מקצינים ומפקדים כמעט לגמרי. באורח פלא, למרות שהיו 2 מ״פ במוצב לאורך כל תקופת המילואים, שהתעקשו מטעמי אגו להיקרא מפקדי בסיס (ואף אחד מהם לא היה מוכן לוותר על הכותרת המהוללת לטובת השני) איש משניהם לא היה בנמצא מרבית מהזמן. בהדרגה הפסיקו לענות גם לטלפונים המטרידים שלנו מהחמ״ל, ולעיתים נדירות בלבד ענו לקשר שלהם. אבל בחיי ששמעתי קולות של ילדים וטלוויזיה ברקע, והתחלתי לחשוד שהם ערקו. עד שהמג״ד היה מגיע לביקור פתע. וכשעתיים לאחריו היה מתפרץ אחד המ״פים בזעקות שבר לחמ״ל- זורק האשמות, פקודות וטרוניות לכל עבר. אבל רק מפות אילמות החזירו לו מבט מלא תוכחה בתמורה.

באחד מהימים האחרונים במוצב, לאחר שהחום העביר על רובנו את הדעת, וגרם לנו לעשות יותר שטויות מהרגיל (50 מעלות בצל...), החלטנו לערוך ניסוי מקורי.
רצינו לבדוק, אם מכסה המנוע של ההאמר אכן רותח מספיק כדי לבשל עליו חביתה. באקט מתפרץ של היגיון צבאי צרוף, התגנבתי למטבח וגנבתי שתי ביצים. בחרנו את הג׳יפ שנראה לנו הכי הולם למשימה, שלפנו מצלמות, והתחלנו בניסוי.
את הביצה הראשונה שברנו בטעות על משטח לא טוב בצד הרכב, והיא החליקה הצידה לקרקע מייד, מתנפצת לקול תרועותינו הרמות, וכאשר שכח מעט הצחוק הקורע והדמעות בעיניים, נפנינו לטפל בביצה השנייה, חכמים יותר, מנוסים יותר.
מאחר ולא מצאנו משטח ישר לחלוטין, החלטנו בחוכמתנו לנסות בכל זאת את מכסה המנוע. הרי זו האמרה - "כל כך חם, שניתן לטגן ביצה על מכסה המנוע". אנחנו לא מטומטמים. החלטנו לנסות ממש במרכזו. הרופא הגדודי לקח על עצמו את מלאכת השבירה העדינה.
בידיים יציבות של אורתופד, הרופא שבר את הביצה וזו החלה לזחול לאיטה לתוך סוג של פתח אוורור שמוביל ישירות לתוך המנוע. כולם נדרכו קמעה, ולמעט ההחלקה האומנותית של החלמון, איש לא העז לזוז. החלו קריאות "תעצור אותה!" נרגשות, ומישהו זרק את הקליפה על החלמון הגולש.
לאחר שגם זה נבלע בפתח האוורור, כמו שמש קטנה ששוקעת בתוך האמר, הגענו לשתי מסקנות. הראשונה- כנראה שלא ניתן לבשל חביתה על מכסה המנוע, אפילו לא בחום הזה. למסקנה השנייה הגעתי פתאום, כאשר נפערו עיניי בתימהון, ובין כל הצחקוקים המתגלגלים מסביבי קפאתי לרגע, וגמגמתי לחבר׳ה- ״מכסה המנוע... הוא לא, הוא לא עשוי מברזל...״
בזאת תם הניסוי שלנו, ואת קולות הצחוק וההתרגשות, שמעו באותו יום עד ירדן.

גם פצועים היו לנו בקו. הציפור-מזן-נדיר-שאני-לא-זוכרת-את-שמו 

התנגשה בהאמר הסיור. שמרנו עליה לילה שלם בחמ"ל עד שהגיע נציג
אדיב מרשות הטבע שלקח אותה תחת חסותו. אין רגע משעמם.

וכך, בעודי משתכשכת במימי הבריכה של הקיבוץ שהיה צמוד למוצב (אליה חמקנו בכל פעם שלא היינו בתפקיד), יושבת על אבוב מתנפח עם עיניים סגורות למחצה ונהנית מקרני השמש המנסות לתקן את השיזוף הצבאי שסיגלתי אחרי חודש, חשבתי לעצמי, שאולי זה לא כל כך נורא בעצם..

זבובים, יתושים, עכבישי ענק, עקרבים, חתולים, ומנגל. תמיד יש מנגל. 

"מוסיקאי"

אחרי שהחל המאבק של האולפנים וחדרי החזרות נגד העלאת הארנונה, ואחרי שאמא שאלה אותי אם ויתרתי על כל דרך הגונה להרוויח בחיי כי אני רוצה להיות כמו מדונה (אכזבה שכמוני, היא תמיד חלמה שאלמד רוקחות...) הגעתי למסקנה שאנשים פשוט לא מבינים מה זה להיות מוסיקאי. 

ציוד בעשרות אלפי שקלים. חיי מוסיקאי.

להיות מוסיקאי זה להקצות שעתיים ביום (ולפעמים גם 7) בשביל להתאמן,

לעשות תרגילים רפטטיביים, טכניים, לחפש דרכים לאתגר את הראש והידיים כל פעם מחדש, לנגן, לחקור, וללמוד שירים. הרבה שירים, ומכל הסגנונות. כי אתה חייב להיות מומחה. חובבנים יש בכל מקום. 

להיות מוסיקאי זה לסיים את העבודה הרגילה שאתה חייב לעבוד בה, לעשות הפסקה קצרה להתאוששות ולהתיישב לנגן או לצאת לחזרה עם 10 קילו ציוד על הגב, שתימשך עד 1 בלילה, ובטח גם תעלה לך לא מעט. אצלנו אין שעות עבודה מסודרות, ימי מחלה, פנסיה, ביטוח, ואם אין לך ראש כלכלי על הכתפיים, אז אתה בכלל בבעיה. 

להיות מוסיקאי זה להשקיע הון עתק בציוד, וכשהמצב הכספי לא מזהיר (ואני חושבת שמוסיקאים עשירים בארץ אפשר לספור על שתי ידיים) זה אומר לבחור להשקיע בקניית ציוד שעולה אלפי ועשרות אלפי שקלים, ובטיפול ותחזוקת כלי הנגינה ולא לקנות שמלה או נעליים חדשות. וזה להיסחב עם כל הציוד הזה לכל מקום שבו בסך הכל רצית לנגן. 

להיות מוסיקאי זה לימוד עצמי בלתי פוסק, ואם אתה גם רוצה ליצור מוסיקה, זה אומר לדעת להתמחות בתוכנות יצירת מוסיקה במחשב, ובעצם להתמחות במחשבים בכלל (ובדרך כלל זה גם אומר לקנות גם ציוד מחשבים והקלטה). זה לחקור את הצדדים הטכניים והאלקטרונים של האפקטים והגיטרה בלי סוף, ולהישאר תמיד מעודכן על מה שמתחדש בתחום.

להיות מוסיקאי זה להבין שכסף לעולם לא יוכל לעמוד בעדיפות ראשונה, כי בשביל להרוויח צריך לפחות בהתחלה לצבור הרבה ניסיון בחינם, ובעיקר צריך הרבה מזל. זה אומר שאתה לרוב תרוויח הכי מעט בין כל חבריך, ותמיד תחפש עבודה, בלי לדעת אם החודש תהיה כזאת או לא. 

ואם המוסיקאי גם יוצר, זה אומר גם להוציא הון עתק רק בשביל להקליט אלבום, אבל הרבה לפני שמגיעים לשם, זה לשבור את הראש יומיום, איך להוציא מעצמך את מה שמסתובב לך בראש? ולהלקות את עצמך קצת בכל יום שבו אתה מוותר או מתייאש ולא מצליח לכתוב את עצמך. וזה לאסוף את כל הכוחות הנפשיים כדי להתמודד עם זה כל יום מחדש. 

להיות מוסיקאי זה להפוך לגרפיקאי, יזם, טלפן, מפיק, לאיש פרסום ויח״צ, לנדנד לכל מי שרק מוכן לשמוע, ולהתמודד על בסיס יומיומי עם דחיות ועם העובדה שאנשים פשוט לא מבינים עד כמה זה חשוב ומהותי להגיע להופעות, לקנות דיסקים, לחלוק את המוסיקה עם חברים, ובעיקר לתמוך.
אנשים לא תמיד מבינים כמה זה קשה ומפחיד להציב בפני עצמך מטרה שהיא בגדר חלום, ודורשת ממך להשקיע כל טיפת אנרגיה, כסף וזמן בניסיון להגשימו, ובו בזמן להיות מוקף באנשים רבים שהלכו בדרך הזאת וכשלו. 

דרך חיים.

אבל יחד עם כל זה, ומצד שני, להיות מוסיקאי זה ליצור, לחשוב על משהו בראש, ליישם אותו בידיים, וליהנות ממנו באוזניים. והכי חשוב- להסב הנאה לאוזניהם של אחרים. זה להרוויח משהו מפרי ידיך.

זה לעבוד ממש קשה כדי להכין מופעים, ואז לבצע אותם מול 30 אנשים אבל להרגיש כאילו כבשת את קיסריה. זה להכנס לפרויקטים, להיקשר רגשית, לסיים אותם, ולהמשיך הלאה בלי להתחרט או להסתכל אחורה אבל טיפה עשיר יותר, בלב, בניסיון, ובעיקר בחוויות (ואם גם הרווחת מזה כמה שקלים, בכלל טוב). מעל לכל, זה לפגוש אנשים, לנגן איתם, ליצור איתם, להתחבר איתם כמו שאף אחד מחוץ לתחום הזה לא יכול.
זאת דרך חיים.

ואתה לא בוחר אותה. היא בוחרת אותך.  

אני אולי בורג קטן במערכת, ואולי את גזירות הארנונה לאולפנים ולחדרי החזרות לא יהיה בכוחי לשנות, אבל אני בהחלט יכולה לבקש מכל מי שקורא את השורות האלה, ולא התייאש עדיין -

תתמכו. תבואו להופעות. תקנו דיסקים. תספרו לחברים.

וכן, תזרקו כמה שקלים לנגני הרחוב שאתם נתקלים בהם. הם מרוויחים את הכסף שלהם בכבוד, וזכאים לכל פרוטה ממנו. ואולי, אם אתם לא ממהרים, אולי תעמדו רגע ותקשיבו.

תשקיעו טיפה, כדי שנוכל גם אנחנו להתפרנס בכבוד. אולי ככה נוכל להרשות לעצמנו חזרה שבועית של 3 שעות ב-450 ש״ח, ואם נרוויח מספיק אז אולי גם איזו בירה קטנה ב-40 ש״ח... אבל בכל מקרה על הקלטות בכלל אין מה לדבר, לפחות עד שלא אמצא קונה לכלייה השנייה שלי.

זה מה שאנשים רואים בסוף. 5% מסך העבודה כולה.
מתוך הופעה של XO בתמונע.
צילום- עמרי שרון.